עירובין דף לב – ניחא ליה לחבר

  • הרב אברהם סתיו
בברייתא המובאת בגמרא (לב ע"א) נחלקו תנאים במקרה שבו אדם אמר לחבירו לקטוף תאנים מתאנתו: האם אפשר להניח שהבעלים עישר את התאנים?
"האומר לחבירו צא ולקט לך תאנים מתאנתי – אוכל מהן עראי, ומעשרן ודאי. מלא לך כלכלה זה תאנים מתאנתי – אוכל מהן עראי, ומעשרן דמאי.
במה דברים אמורים – בעם הארץ, אבל בחבר – אוכל ואינו צריך לעשר, דברי רבי.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: במה דברים אמורים – בעם הארץ, אבל בחבר – אינו אוכל עד שיעשר, לפי שלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף".
רבי ורשב"ג נחלקו בשאלה אם סביר יותר להניח שהחבר עישר את תאנותיו כדי שהקוטף לא ייכשל, או שלא עישרן משום שאין לעשר "שלא מן המוקף" (מפירות שאינם סמוכים לטבל). הגמרא מסבירה את טעמי הדעות השונות:
"במאי קמיפלגי? רבי סבר ניחא ליה לחבר דלעביד הוא איסורא קלילא, ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה.
ורבן שמעון בן גמליאל סבר ניחא ליה לחבר דליעבד עם הארץ איסורא רבה, ואיהו אפילו איסורא קלילא לא ליעבד".
דעת רבי, שנוח לחבר לעבור על איסור קל ולא להכשיל עם הארץ באיסור חמור, עומדת בסתירה לכאורה לדברי הגמרא בשבת (ד ע"א), הקובעת שאין אומרים לאדם "חטא כדי שיזכה חבירך". הראשונים על אתר, וכן בגמרא בשבת, התמודדו עם קושי זה וניסחו כללים שונים המחלקים בין מקרים שבהם על האדם לחטוא כדי שיזכה חבירו ומקרים שבהם אסור לו לעשות כן. בעיון זה נדון רק בדברי הראשונים העוסקים באופייה המיוחד של סוגייתנו. כך ניסחו זאת התוספות (ד"ה ולא):
"הכא שאני שהוא גורם לו לעבור, שהוא אומר לו לקוט וסבור שעשרן".
את דברי התוספות ניתן להבין בשתי דרכים עקרוניות:
א. בסוגייתנו, אם החבר לא יעשר הוא יעבור על איסור "לפני עיוור", וממילא אין סיבה להעדיף את איסור "לפני עיוור" על פני איסור תרומה שלא מן המוקף.
ב. מבלי להזדקק לאיסור "לפני עיוור", האיסור שאותו יעבור עם הארץ נמצא בתחום אחריותו של החבר, ולכן עליו להעדיף שייעשה האיסור הקל של תרומה שלא מן המוקף ולא האיסור החמור של אכילת טבלים.
ישנן נפקא-מינות רבות לחקירה בין שתי הדרכים הללו, כגון הגדרת האחריות שבשלה יש להעדיף את האיסור הקל (האם היא צריכה לעמוד בקריטריונים של "לפני עיוור"), וכן מקרה שבו גם האיסור הקל חמור יותר מאיסור "לפני עיוור". ייתכן ששתי הבנות אלו רמוזות בדברי המאירי במסכת שבת (ד ע"א):
"תירצו חכמי הצרפתים שלא נאמר שם אלא מפני שאם יחטא עם הארץ נמצא חבר גורם לו, אבל בזו שאינו גורם לו – לא התירו; וחכמי הדורות מוסיפין בתירוץ זה שאף החבר, אילו חטא עם הארץ, נמצא הוא נותן מכשול ויש לו חלק בעבירה".
דברי המאירי אינם ברורים עד תום, אך משמע קצת שעמדת חכמי הצרפתים מתמקדת באחריות העקרונית של החבר על העבירה, ואילו חכמי הדורות עשו שימוש במושג ההלכתי של "נתינת מכשול".
עוד יש להעיר שברמת הפשט אפשר היה להבין שסוגייתנו כלל אינה עומדת בסתירה לסוגיה שבמסכת שבת, משום שהנידון בגמרא במסכת שבת הוא ההנחיה ההלכתית הנכונה במקרה של התלבטות בין חטא קל של האדם לחטא חמור של חבירו, ואילו הגמרא בסוגייתנו דנה באומדנא של התנהגותו של החבר בפועל. ייתכן שהלכתית אסור לאדם לחטוא על מנת שיזכה חבירו, ולמרות זאת אנו מעריכים שחבר יעדיף לחטוא חטא קל ולא להחטיא את חבירו בחטא חמור. ייתכן שלחילוק דומה התכוון הריטב"א בסוגייתנו (ד"ה ניחא):
"והא דאמרינן בפ"ק דשבת וכי אומרין לו לאדם עמוד וחטוא כדי שיזכה חברך אפילו אליבא דרבי אתיא, דשאני התם שאין לב"ד לומר לו כן אלא אם כן הוא עושה מעצמו".