עירובין דף לד – גזירה שמא יקטום

  • יהודה רוזנברג
המשנה בדף לד ע"ב עוסקת באדם שהניח את עירובו בראשו של קנה, וקובעת כי כדי שהעירוב יועיל יש צורך שהקנה יהיה "תלוש ונעוץ", ולא קנה המחובר לקרקע. לכאורה הסיבה לדרישה זו היא שבשבת אסור ליטול חפץ המונח על גבי אילן, ועירוב שאי אפשר ליטלו אינו מועיל. לפי הבנה זו המשנה מתאימה לדעת חכמים, הסוברים שאיסורי שבות נוהגים גם בין השמשות. אך רבינא קובע שהמשנה נשנתה גם לדעת רבי, הסובר שבין השמשות לא נאסרו דברים האסורים משום שבות בלבד, אלא שכאן יש חשש למלאכה דאורייתא – "גזירה שמא יקטום". אך במה שונה גזירה זו מהגזירה שבה עסקנו קודם לכן – האיסור להשתמש באילן? הלוא גם איסור השימוש באילן נובע מחשש שמא יתלוש ממנו!
רש"י פירש שבניגוד לאילן רגיל, שהוא קשה והחשש שמא אדם המשתמש בו יתלוש ממנו ענף נמוך יחסית, הקנה רך ולכן יש חשש סביר יותר שאדם יתלוש ממנו. אם כן, ההבדל בין הגזירה הרגילה על שימוש באילן ובין גזירת "שמא יקטום" נובע מרמת הסבירות שהחשש לעבירה אכן יתממש.
לפי הסבר זה יש לסייג את קביעתו של רבי ש"כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות", ולקבוע שיש גזירות הנוהגות גם בין השמשות – מעשים שיש סיכוי גבוה שיובילו למלאכה דאורייתא.
אך מלבד הקושי לקבל סייג כזה, שלא נרמז בשום מקום, יש לבחון את הדברים גם לאור דבריו של הראב"ד שהוזכרו בעיון אתמול. הראב"ד סובר שגם רבי מודה שאיסורי שבות נוהגים בין השמשות, אלא שלדעתו העובדה שנטילת העירוב אסורה מדרבנן אינה פוגעת בכשרותו, משום שהוא עדיין נחשב אוכל הראוי לאכילת האדם (נראה שסברתו מבוססת על הסברא המפורסמת שלפיה איסורי התורה חלים על החפץ עצמו, ואילו איסורים מדרבנן אוסרים על האדם להשתמש בחפץ. חידושו של רבי הוא שחלות העירוב אינה תלויה ביכולת לאוכלו בפועל, אלא בהגדרתו כאוכל הראוי לאכילה).
אם כן, מדוע כאשר החשש לאיסור דאורייתא גדול יותר העירוב פסול?
תירוץ לשאלות אלה מופיע בדבריו של השפת אמת על אתר:
"ולולי פירש"י הי' נראה לפרש דחכמים גזרו הכא שלא יהי' עירוב, שלא יהי' לו שימוש זה מאילן משום גזירת קטימה, ולא איירי הכא מגזירת שימוש ליטול העירוב משם בביה"ש".
השפת אמת מסביר שהגזירה "שמא יקטום" אינה קשורה ליכולת ליטול את העירוב מן האילן, אלא שמחמת החשש שמא יקטום גזרו חכמים שהעירוב יתבטל. על פי הסבר זה החשש אינו מתמקד דוקא בבין השמשות, ולכן אינו נוגע למחלוקת רבי וחכמים – החשש שמא האדם יקטום מן הקנה בשעת נטילת העירוב שייך במהלך כל השבת, ובשל חשש זה גזרו חכמים שהעירוב לא יועיל.