עירובין דף לה – ספק עירוב

  • יהודה רוזנברג
המשנה בדף לה ע"א מביאה מחלוקת בין התנאים בנוגע לעירוב שיש ספק אם הוא כשר או פסול:
"נתגלגל חוץ לתחום, נפל עליו גל או נשרף, תרומה ונטמאת; מבעוד יום – אינו עירוב, משחשיכה – הרי זה עירוב.
אם ספק – רבי מאיר ורבי יהודה אומרים הרי זה חמר גמל, רבי יוסי ורבי שמעון אומרים ספק עירוב כשר".
בעמודים הבאים דנה הגמרא בדעותיהם של התנאים בשאלה זו, ומתבססת בין השאר על מושג ה"חזקה" – ההנחה שדבר מה המוטל בספק נשאר במצבו המקורי, ויש להניח שדינו כבתחילה. בעקבות זאת עסקו הראשונים בשאלה יסודית: מהו מצבו היסודי של העירוב, שלגביו יש חזקה שלא נשתנה?
רש"י (לו ע"א ד"ה העמד) מעלה אפשרות שלפיה החזקה הבסיסית מובילה למסקנא שהעירוב אינו תקף, משום ש"העמד אדם על חזקת תחום ביתו ואמר לא עירב".
אך הרא"ש (בתוספותיו לדף לה ע"ב) חלק על כך, וטען שאין חזקה במקרה זה, משום שלשאלה מהו תחומו של האדם לא היתה משמעות קודם כניסת השבת:
"ולא נהירא לי, דהוה ליה לתלמודא לפרושי... אלא ודאי לאו חזקה היא, משום דלא שייך עירוב בערב שבת ולא מקרי חזקה אלא בדבר שהיינו צריכין לה עד עתה".
את המחלוקת בין רש"י לרא"ש ניתן להבין בשני אופנים:
א. מחלוקת בדיני חזקה – רש"י סובר שחזקה נוגעת למצבו המציאותי של הדבר, ואילו הרא"ש סובר שהחזקה נוגעת למצבו למצבו ההלכתי. גם לפני כניסת השבת היה מקום שהוגדר כמקומו של האדם, אך למקום זה לא נודעה חשיבות הלכתית. רש"י סובר שהעיקר הוא שהיתה למקום זה הגדרה ייחודית, אף שלא היתה לכך נפקא מינה הלכתית, ואילו הרא"ש סובר שמקום נטול חשיבות הלכתית אינו קובע חזקה. הבנה זו עשויה להשפיע על דינים נוספים התלויים בחזקה, ויש לבחון אותה בזהירות לאור דיוני הראשונים בנוגע ל"חזקת איסור" ו"חזקת היתר", שהן חזקות הלכתיות, מול חזקות מציאותיות.
ב. מחלוקת בנוגע למעמד תחומו של האדם לפני כניסת השבת – לדעת רש"י לתחום יש משמעות, גם אם אין לו השפעה הלכתית, עוד לפני כניסת השבת, בעוד הרא"ש סובר שהתחום כלל אינו קיים לפני כניסת השבת.
[יש מקום להעלות הסבר שלישי, שלפיו המחלוקת נוגעת לשאלת אופיו של דין חזקה – האם הוא נקבע על פי הסדר הכרונולוגי, ויש לבדוק מה היה מצבו של חפץ מסוים לפני הזמן שבו נולד הספק, או שהוא נקבע על פי הסדר הלוגי, ויש לבחון מהו הרובד הבסיסי של הדין ומהו הרובד שנוסף עליו, ואכמ"ל.]
ההסבר השני מעלה שאלה יסודית: מהו יסוד איסור תחומין? האם זהו רק איסור על האדם לצאת ממקומו הרגיל ביום השבת, או שהוא כולל רובד נוסף, שבו האיסור לצאת מן המקום מגדיר מקום מיוחד כמקומו של האדם – בכל ימות השבוע אין לאדם מקום קבוע, ואילו בשבת, יום המנוחה, הוא קובע שביתה. כך יוסברו הביטויים "תחום שבת" ו"מקום שביתתו" של האדם – אין זה רק איסור לצאת בשבת ממקומו של האדם, אלא שהשבת עצמה יוצרת את התחום ומעניקה חשיבות למקומו של האדם. רש"י מקבל את האפשרות הראשונה, וסובר שלאדם יש תחום בכל ימי השבוע, ואילו הרא"ש סובר שהתחום כלל אינו קיים בימי השבוע, ורק השבת יוצרת אותו ומעניקה לו את חשיבותו.
[יתכן שאפשר לתלות זאת בפירוש הפסוק "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי": על פי רש"י הביטוי "ביום השביעי" מתאר את המילים "אל יצא" – ביום השביעי אסור לאדם לצאת ממקומו, ואילו לפי הרא"ש הוא נלוה למילה "ממקומו" – איזהו מקומו של האדם? המקום שיש לו ביום השביעי (הטעמים מכריעים כאפשרות הראשונה, אך יתכן שיש מקום לדרוש את הפסוק גם על פי ההבנה השניה, ואכמ"ל).]