עירובין דף לו – חזקת איסור בספק דרבנן

  • יהודה רוזנברג
הגמרא בדף לו מביאה מחלוקת תנאים בנוגע לאדם שטבל במקוה שיש ספק אם הוא כשר. רבי מאיר סובר שאם מדובר בטומאה דאורייתא – האדם טמא, ואם זוהי טומאה דרבנן – טהור. לעומת זאת, רבי יוסי סובר שגם כאשר מדובר בטומאה מדרבנן יש להחמיר.
בפשטות נראה שהתנאים נחלקו בשאלה איזה שיקול גובר על חברו – חזקת טומאה או דין ספק דרבנן לקולא. לדעת רבי מאיר ספק דרבנן לקולא גובר, ואילו לדעת רבי יוסי יש להעדיף את חזקת הטומאה (הגמרא בסוגייתנו מעלה אפשרות נוספת, שלפיה רבי יוסי מחלק בין דבר שיש לו עיקר מן התורה לדבר שאין לו עיקר מן התורה, ואכמ"ל).
הראשונים נחלקו בהכרעת המחלוקת – הרמב"ם פסק כר"מ, ואילו הרשב"א פסק כר"י. הרב ישראל זאב גוסטמאן (קונטרסי שיעורים למסכת קידושין שיעור כד) מסביר שיסוד המחלוקת נעוץ בהבנת דין ספק דרבנן לקולא: לדעת הרמב"ם דין ספק דרבנן לקולא מכריע בוודאות לקולא, משום שכאשר חכמים קבעו את תקנותיהם הם החריגו את מקרי הספק ולא גזרו עליהם, ואילו הרשב"א סובר שזוהי הכרעה מדין ספק – עדיין נותר ספק, אלא שאפשר להקל בו. לדעת הרמב"ם, הסובר שבעקבות ההכרעה לקולא אין כאן עוד ספק, אין מקום להשתמש בחזקה, שנועדה למקרי ספק בלבד, ואילו לדעת הרשב"א, הסובר שעדיין נותר כאן ספק, יש להיעזר בחזקה, המסייעת להתמודד עם הספק.
הרב גוסטמאן מציע מספר נפקא מינות למחלוקת זו, ונציין אחת מהן, הנוגעת למסכתנו: מה דינו של אדם שעירב בספק איסור דרבנן, ולאחר שנכנסה השבת התברר לו שהיה זה איסור ודאי?
לפי הרמב"ם, הסובר שהכרעה על פי דין ספק דרבנן לקולא מבטלת את האיסור לחלוטין, העירוב יהיה כשר, שהרי בשעה שהונח הוא היה מותר לגמרי. לפי הרשב"א, לעומת זאת, במקרה זה העירוב יהיה פסול, משום שגם כאשר נוהגים לקולא בספק איסור דרבנן עדיין נותר ספק, וכשהתברר שהאוכל היה אסור – הוברר למפרע שהעירוב היה פסול.
[בשולי הדברים נציין שאפשר לתלות את מחלוקתם של ר"מ ור"י בהבנת חזקת איסור, באופן דומה לדרך שבה הסברנו את המחלוקת בנוגע לדין ספק דרבנן: ר"מ סובר שחזקת איסור היא הדרך שבה הורתה לנו התורה לנהוג במקרים של ספק, ואילו ר"י סובר שחזקת איסור מגלה לנו כיצד עלינו להתייחס למציאות. ר"מ סובר שגם לאחר השימוש בחזקת איסור נותר ספק, ולכן יש לפעול לפי הכלל הקובע שספק דרבנן לקולא, ואילו לדעת ר"י החזקה מעלימה את הספק, ובעקבותיה יש לראות את הספק כאילו נפשט, וממילא אין מקום לדין ספק דרבנן לקולא, השייך – כפי שמשמע מן הלשון – במקרי ספק בלבד.]