עירובין דף לז – ברירה

  • הרב אביהוד שורץ
הגמרא בדפים לו-לז עוסקת בהרחבה רבה בדין ברירה. סוגייתנו היא אחת ממספר סוגיות במרחבי הש"ס המבררות הלכה מחודשת זו, העוסקת בבירור עניין כלשהו למפרע. כך למשל בסוגייתנו מבקש אדם לקבוע עירוב תחומין במקום שאליו יזדמן חכם בשבת. בעת כניסת השבת החכם טרם הגיע, אך בשבת עצמה יתברר למפרע כי העירוב שהונח בערב שבת הוא העירוב הנכון, ומכוחו מבקש אותו אדם לטלטל.
למסקנת הסוגיה נחלקו תנאים בהלכה זו הן בנוגע להלכות עירובין והן בנוגע לתחומים נוספים. הדיון בנושא זה מורכב ומסועף ביותר. המהרש"ל ערך חיבור ארוך העוסק בדיני ברירה (ים של שלמה על מסכת בבא קמא, פרק ה' סימן ל"ב), ובפתח דבריו כתב:
"ראיתי בלבי להאריך בברירה, כי היא ארוכה מארץ מדה, ורחבה מני ים, עם כל שרגיה וענפיה, כי כמה וכמה פנים יש לה, וגדולי עולם טעו בה מרב אריכת עומק הפילפול".
כדרכו, לא נרתע המהרש"ל מלחלוק על "גדולי עולם" בסוגיה זו, שכאמור היא רחבה ועמוקה ביותר.
נדון ביסוד אחד בדין ברירה, אשר אף אותו מזכיר המהרש"ל בקונטרסו הנ"ל. לקראת סוף הדיון בסוגייתנו מעלה הגמרא את האפשרות להבחין בין דין דאורייתא ובין דין דרבנן ביחס לברירה, אם כי מעירה שהבחנה זו אינה מוסכמת לכולי עלמא. מה פשר ההבחנה?
הכסף משנה (גירושין ג, א; ומקור דבריו בר"ן) קובע שמדובר בספיקא דדינא, כלומר מכיון שנחלקו תנאים בנוגע לאפשרות להתחשב בבירור כלשהו למפרע, והסוגיה התלמודית איננה מגיעה להכרעה מפורשת בין הדעות, יש לנקוט את הכלל הידוע – ספק דאורייתא לחומרא וספק דרבנן לקולא: בדיני דרבנן ניתן לסמוך על הדעה המקלה, ולהתחשב בבירור למפרע, ואילו בדיני דאורייתא יש להחמיר ולא לברר בירורים למפרע.
המהרש"ל שם דחה בתקיפות את דברי הכסף משנה. לדעת המהרש"ל ההבחנה בין דיני דאורייתא לדיני דרבנן איננה נובעת מן הספק, אלא מבוססת על היבט עקרוני יותר: בדיני דאורייתא "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", דהיינו יש להתייחס לעובדות הקיימות בשטח. בירור תיאורטי למפרע הוא חסר משמעות כאשר עוסקים בדיני דאורייתא, אף אם לאותו בירור תהיה משמעות לחומרא, ולא לקולא. בדיני דרבנן, לעומת זאת, מוכנים חכמים לקבוע הלכות "בהשהייה", דהיינו הלכות שיובררו לאחר זמן. אף שהמציאות בשטח איננה ברורה ומוגדרת באופן חד משמעי, מוכנים חכמים לפעול מתוך ספק עד שהדבר יוברר למפרע. כאמור, זהו חידוש משפטי, שאיננו מתאפשר בדיני תורה. כך מנסח זאת הגר"מ פיינשטיין (אגרות משה, אורח חיים א, יט):
"חזינן מכל זה... דאין שייך זה לדיני ספק, אלא כיון דעתה הא ודאי לא מבורר ועומד... אינו יכול לחול כלל".
השאלה היא שאלת החלות ההלכתית, שאיננה מתאפשרת במצב שאיננו מבורר.
ייתכן שיש מקום לנסח את הדברים באופן ממוצע בין הכסף משנה להמהרש"ל, ולומר שדין ברירה אכן מוגדר כספק, אך לא מחמת מחלוקת התנאים אודותיו, אלא מחמת הספק המציאותי. כך למשל בסוגייתנו – איננו יודעים אם העירוב המזרחי הוא שיקבל תוקף הלכתי בפועל או העירוב המערבי. נקודה זו תוברר במהלך השבת, וכך יימצא שמעיקרא לא היה כאן ספק, אך בשעת קניית העירוב הספק עומד בעינו. ספק זה הוא המוביל להחמיר בדיני תורה, כפי שכתב הכסף משנה. כאמור, הספק איננו נובע מן המחלוקת ההלכתית, אלא מכך שהמציאות לוטה בערפל.