עירובין דף מז – כללי פסיקה

  • הרב אברהם סתיו
הגמרא (מו ע"ב – מז ע"ב) דנה בכללי פסיקת ההלכה במחלוקות תנאים. בתחילת הסוגיה מובאת סדרה של כללי פסיקה:
"רבי יעקב ורבי זריקא אמרו: הלכה כרבי עקיבא מחבירו, וכרבי יוסי מחבריו, וכרבי מחבירו...
כלשון הזה אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי יוחנן: רבי מאיר ורבי יהודה – הלכה כרבי יהודה, רבי יהודה ורבי יוסי – הלכה כרבי יוסי, ואין צריך לומר רבי מאיר ורבי יוסי – הלכה כרבי יוסי".
מהי משמעותם של כללי פסיקה אלו? ננסה להציע שתי הבנות:
א. אנו משערים שסברותיו של תנא מסוים קרובות יותר לאמת, ולכן אנו פוסקים כמותו.
ב. הגמרא הכריעה כתנא מסוים מסיבות שונות, כגון חשיבותו או אף צדקותו, ולאו דווקא בשל קרבת דבריו אל האמת. דוגמה להכרעה כזו ניתן למצוא בגמרא לעיל (יג ע"ב), שלפיה הלכה כב"ה נגד ב"ש "מפני שנוחין ועלובין היו".
ייתכן ששאלה זו קשורה למחלוקת האמוראים בסוגייתנו האם כללים אלו מהווים פסיקת הלכה מוחלטת או רק "מטין" או "נראין". נפקא מינה אפשרית נוספת לחקירה זו היא דינן של מחלוקות בענייני קדשים וטהרות. המהרי"ק (שורש קסה) חידש חידוש גדול ביחס לכללי הפסיקה המובאים בסוגייתנו:
"לעניות דעתי נראה שבכל התלמוד שפוסק פלוני ופלוני הלכה כפלוני שלא ירדו בעלי התלמוד לסוף כל מחלוקת ומחלוקת לומר שיהיה הדין פסוק כדברי אותו שפסקו כמותו, כי לא יכלו חכמי התלמוד להכניס ראשיהם בין סלעי מחלוקת התנאים והאמוראים בכל מקום ולדעת הדין עם מי בכל מקום בפרטות, אלא שהלכו אחרי הרוב כגון שראו שתנא אחד היה חריף יותר או מקובל מרבותיו יותר מחבירו וכן באמוראים, ועל זה סמכו לפסוק הלכה כמותו... וכח היה ביד חכמי התלמוד לקבוע ההלכות כאשר נראה בעיניהם... לא נקבעו ההלכות אלא על מה שהוצרכו לקבוע, כגון על דינים שהיו נוהגין בימי חכמי התלמוד, אבל על דיני נגעים וכיוצא בהם דלא היו נוהגים מאז לא קבעו בהם הלכה ולא דברו בהם כלל באומרם פלוני ופלוני הלכה כפלוני".
המהרי"ק מחדש שכללי הפסיקה נאמרו דווקא ביחס לדינים שהיו אקטואליים בזמן התלמוד, וביחס אליהם פסקה הגמרא הלכה, ולא ביחס לדיני קדשים וטהרות. נראה בבירור שהוא נוקט כאפשרות ב' הנ"ל, היינו שכללים אלו מהווים הכרעה בעלמא, שהרי אם משמעות ההכרעה הייתה שסברותיו של תנא אחד ישרות משל חבירו לא היה מקום לחלק בין תחומים הלכתיים שונים. מאידך, רבים חלקו על חילוק זה של המהרי"ק (יד מלאכי כלל רלד), וייתכן שהם סבורים כהבנה הראשונה.
נפקא מינה אפשרית נוספת היא שאלת היחס בין "חבירו" ל"חבריו". בפשטות נראה שאם סברותיו של תנא מסוים קרובות אל האמת, תהיה הלכה כמותו גם נגד חבריו. מאידך, אם מדובר בחשיבות בעלמא נראה שלא יהיה בה כדי לגבור על עיקרון הפסיקה כרבים נגד יחיד. הדברים מתאימים לחילוק המובא בסוגייתנו בין רבי יוסי לרבי: רבי יוסי "נמוקו עמו" (לעיל יד ע"ב) – סברותיו קרובות אל האמת יותר משל חבריו, ומשום כך זכה שתיפסק הלכה כמותו גם נגד חבריו. זאת בניגוד לרבי, שהלכה כמותו רק נגד חבירו, כנראה בגלל חשיבותו כנשיא. ואכן, הרמב"ן (בבא בתרא קכד ע"ב) כתב ביחס לרבי:
"דזימנין דהלכתא כותיה ואפילו מחביריו, דהיכא דמסתבר טעמיה הלכתא כותיה ולא היכא דלא מסתבר".
כאשר ההכרעה כרבי מבוססת רק על חשיבותו וגדולתו אין היא מועילה נגד חבריו, אך כאשר היא מבוססת על כך שסברתו טובה יותר היא יכולה לגבור גם על חבריו.