עירובין דף מח – ד' אמותיו של אדם

  • יהודה רוזנברג
הגמרא בדף מח ע"א עוסקת בשיעור ארבע אמות, הנחשבות כמקומו של אדם. שיעור זה בא לידי ביטוי בנוגע לשתים מהלכות שבת – תחום שבת וטלטול ברשות הרבים. הנפקא מינה הראשונה נוגעת לאדם שלא קנה שביתה בכניסת השבת, ולכן אין לו אלפים אמה לכל רוח, ותחומו מוגבל לארבע אמות. הנפקא מינה השניה היא לענין טלטול ברה"ר, שנאסר מדאורייתא רק כאשר האדם מטלטל ארבע אמות.
הגמרא דנה בדרך שבה יש לשער את גודלן של האמות המדוברות, ומסיקה שיש לשער לפי גופו של האדם המדובר: אם הוא גדול יש למדוד באמות גדולות, ואם הוא קטן – באמות קטנות.
הראשונים נחלקו בהבנת הדברים:
א. הרי"ד (בתוספותיו על אתר) קבע שדוקא לענין תחום שבת נקבע השיעור לפי גופו של האדם, אך לעניין טלטול ברה"ר יש למדוד לפי האמות המקובלות – "אמה של קודש".
ב. מדברי הרמב"ם (שבת יב, טו) נראה שמדובר גם בארבע האמות שנאמרו לעניין טלטול ברה"ר – "מותר לאדם לטלטל ברשות הרבים בתוך ארבע אמות על ארבע אמות שהוא עומד בצדן... ובאמה שלו מודדין".
יתכן שיסוד המחלוקת נוגע להבנת הפסוק המובא בסוגיא כמקור לדין ארבע אמות – "שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שמות טז, כט), שהגמרא (לעיל יז ע"ב) דנה בשאלה אם הוא עוסק באיסור יציאה חוץ לתחום או גם באיסור הוצאה מרשות לרשות. נראה שהרי"ד מתבסס על דעת רב אשי (בסוגיא שם), הסובר שהפסוק עוסק באיסור יציאה חוץ לתחום בלבד, ולכן דוקא באיסור זה נקבע השיעור לפי "תחתיו" של כל אדם כשלעצמו, ואילו הרמב"ם סובר שהפסוק עוסק גם באיסור טלטול ברה"ר (וכן משמע מהמשך ההלכה שהוזכרה לעיל).
הבחנתו של הרי"ד בין שני האיסורים מובנת מסברא: שיעור הטלטול ברה"ר נובע מכך שהוצאה של החפץ מארבע אמותיו היא מעשה חשוב ומשמעותי, ואילו טלטול פחות מכך אינו נחשב כהוצאת החפץ ממקומו. לעומת זאת, שיעור ארבע אמות לעניין יציאה חוץ לתחום נקבע לפי הגדרת "מקומו" של האדם. ממילא מסתבר ששיעור מקומו של האדם ייקבע לפי אמותיו שלו, ואילו שיעור מקומו של החפץ אינו תלוי באדם המטלטל אותו, אלא בהגדרה אובייקטיבית.
הרמב"ם, לעומת זאת, סובר ששיעור ארבע אמות לעניין טלטול נובע מכך שהשטח הסמוך לאדם נחשב כרשותו – מעין "רשות היחיד" – ולכן הוצאה של חפץ מד' אמות אלו נחשבת כהוצאה מרשות לרשות (וראו מעין זה בספר המאור שבת לו ע"ב באלפס). זוהי גם הסיבה לכך שהרמב"ם עוסק ב"ארבע אמות על ארבע אמות שהוא עומד בצידן", ולא בהעברת ארבע אמות ברה"ר סתם.
אמנם, קשה לקבל את הטענה שהרמב"ם סבר שאין איסור בהעברת ארבע אמות ברה"ר סתם, והפרי מגדים (משבצות זהב סי' שמט) אכן הסביר שגם הרמב"ם מקבל את שני העקרונות, ולדעתו יש שני איסורים:
א. איסור הוצאה מרשותו של האדם, הנקבע לפי אמותיו של האדם עצמו.
ב. איסור העברת ד' אמות ברה"ר, הנקבע לפי האמות המקובלות.
האיסור הראשון שייך כאשר האדם מעביר את החפץ ארבע אמות בבת אחת, גם אם הוא אינו מוציא אותו מד' אמותיו שלו, ואילו האיסור השני שייך אפילו כאשר ההעברה אינה מתבצעת בבת אחת, בתנאי שהחפץ יצא מד' אמותיו של האדם.
[מסברא היה מקום לקבל את שני הדינים לקולא – בתוך ד' אמותיו של האדם מותר לו לטלטל כרצונו, משום שמקום זה נחשב כרשות היחיד, ומחוץ לד' אמותיו מותר לו לטלטל עד ד' אמות, כדי שלא תהיה זו העברה חשובה ברה"ר. אולם לא מצאתי מי שכתב כן, אולי משום שקשה להגדיר מקום זה כרה"י ממש, אלא רק לעניין ההוצאה ממנו לרה"ר, וצ"ע.]