עירובין דף נז – נותנין קרפף לעיר

  • יהודה רוזנברג
בפרקנו מובאים דינים שונים המשפיעים על קביעת תחום שבת, והמשנה בדף נז ע"א מביאה דרך נוספת להרחבת גבולות העיר לעניין קביעת התחום – "נותנין קרפף לעיר". רבי מאיר סובר שיש להוסיף לכל עיר מעט יותר משבעים אמה (אורך צלעו של ריבוע ששטחו בית סאתים), ואת תחום אלפים אמה יש למדוד מהן והלאה. חכמים חולקים על כך וסוברים שאמנם יש חשיבות לשיעור זה, אך הוא בא לידי ביטוי רק כאשר יש שתי עיירות הסמוכות זו לזו – כאשר המרחק ביניהן קטן משיעור זה הן נחשבות עיר אחת, ומודדים להן עירוב ביחד.
הגמרא מסבירה שרבי מאיר מתבסס על הפסוק "וּמִגְרְשֵׁי הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם מִקִּיר הָעִיר וָחוּצָה" (במדבר לה, ד), ולומד ממנו שמלבד העיר יש "חוץ", הנחשב חלק מן העיר לעניין מדידת התחום. אך דעתם של חכמים לא נתפרשה, והראשונים הציעו הסברים שונים בנוגע למקור שממנו למדו חכמים שיש לתת קרפף לשתי ערים הסמוכות זו לזו.
הרשב"א הסביר שחכמים מתבססים על סברא המוזכרת גם בהמשך סוגייתנו – "דחיקא תשמישתייהו": שימוש נורמלי בעיר דורש שימוש מסוים גם בסביבתה, וכאשר שתי ערים סמוכות זו לזו עד שאין לכל אחת מהן מרחב מינימלי סביבה – אין ברירה אלא להגדירן כעיר אחת.
הרשב"א מביא גם את דברי הירושלמי (ה, ב), שממנו עולה הסבר שונה. על פי הסבר זה גם חכמים מתבססים על הפסוק שהביא רבי מאיר, אלא שהם דורשים אותו באופן אחר: מצד אחד נאמר "מקיר העיר", ומשמע שמודדים מסוף העיר עצמה, ומצד שני נאמר "וחוצה", ומשמע שסביב העיר יש "חוץ". כדי לפתור את הסתירה הזו מסבירים חכמים שלעיר אחת אין קרפף, אך לשתי עיירות יש קרפף.
הנצי"ב (בשו"ת משיב דבר ד, נח) הציע ששני ההסברים הללו תלויים במחלוקת האמוראים בסוגייתנו בנוגע למקרה שבו מודים גם חכמים שיש קרפף לעיר – כאשר יש שתי עיירות הסמוכות זו לזו:
"רב הונא אמר: נותנין קרפף לזו וקרפף לזו.
חייא בר רב אמר: קרפף [אחד] לשתיהן".
רב הונא סובר ששתי הערים נחשבות עיר אחת כאשר המרחק ביניהן קטן ממאה וארבעים אמה, משום שלכל אחת מהן יש קרפף משלה, ואילו חייא בר רב סובר שיש לתת קרפף אחד לשתיהן, ולכן הן מוגדרות כעיר אחת רק כאשר המרחק ביניהן קטן משבעים אמה.
הנצי"ב מסביר שדעתו של רב הונא מבוססת על הלימוד המובא בירושלמי (ואכן, הירושלמי מביא ילפותא זו בשם רב חונה, הלא הוא רב הונא): הפסוק מלמד אותנו שהקרפף הוא הרחבה של העיר, ולכן לכל עיר יש קרפף משלה. מבחינה זו דומה דעת חכמים לדעתו של רבי מאיר, אלא שבעוד רבי מאיר סובר שהקרפף נחשב חלק מן העיר גם לעניין מדידת התחום, חכמים סוברים שאף שיש לעיר "חוץ" המרחיב את גבולה, את התחום יש למדוד "מקיר העיר". לעומת זאת, לדעת חייא בר רב הקרפף אינו הרחבה של גבולות העיר, אלא רק שטח סביבה המשמש אותה, ושתי עיירות יכולות להשתמש בשטח אחד לצורך זה (סברת "דחיקא תשמישתייהו" אכן מובאת בגמרא במסגרת שיטתו של חייא בר רב).
[הנצי"ב מציע נפקא מינה נוספת לשאלה זו: האם אדם שנדר שלא ייכנס לעיר מסוימת יכול להיכנס לקרפף שסביבה? לפי רב הונא, הסובר שהקרפף הוא הרחבה של העיר, מסתבר שאדם זה ייאסר גם בכניסה לקרפף, ואילו לפי חייא בר רב מסתבר שמותר להיכנס לקרפף, שאינו נחשב חלק מן העיר. שאלה זו תלויה גם בהסבר הסוגיא בנדרים נז ע"א, הדנה במעמדו של "עיבור העיר" לעניין זה, ואכמ"ל.]