עירובין דף נ – "כל שאינו בזה אחר זה" במעשר

  • יהודה רוזנברג
הגמרא בסוגייתנו דנה בדעת רב, הסובר שאדם שקבע שביתתו תחת אילן שראה מרחוק לא קבע שביתה כלל. אחד ההסברים לכך הוא ש"כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו": כאשר אדם מנסה להחיל שתי חלויות הסותרות זו את זו, ואילו היה מנסה להחיל את האחת לאחר שיחיל את חברתה החלות השניה לא היתה חלה, אף אחת משתיהן אינה חלה כלל. כאשר אדם מנסה לקבוע את שביתתו תחת האילן יש מקום להבין שכוונתו לצפונו של האילן או לדרומו, ומכיון שלא יתכן שהוא יקבע שביתתו בשני הצדדים של האילן – נמצא שלא קבע שביתה כלל.
את הכלל "כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו" אפשר להבין בשתי דרכים, המוצגות בחידושיו של ר' חיים מבריסק (הלכות נדרים יג, כב):
"דביסוד הך דינא דכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו צ"ע, (א) אם פירושו הוא... דכיון דאינם יכולים להיות שניהם כאחת והויין שני דברים הסותרים זה את זה ע"כ כשעשאן בבת אחת שניהם בטלים, (ב) או דזה נאמר רק היכא שהאחד בחלותו מונע את השני מלחול".
ביאור דבריו: יש לחקור האם הכלל נאמר בכל מקרה שבו שני דברים אינם יכולים לחול בזה אחר זה, או דוקא במקום שבו כל אחד משני הדינים המדוברים סותר את חברו. לעיתים שתי חלויות אינן יכולות לחול זו אחר זו, אך אין זה נובע מכך שהאחת סותרת את חברתה, אלא מכך שהאחת ממלאת את תפקידה של חברתה, וממילא השניה אינה נחוצה ואינה יכולה לחול.
דוגמא למקרה כזה מופיעה לכאורה בסוגייתנו: אביי מקשה על שיטתו של רבה מדין "המרבה במעשרות" – אדם שהפריש מעשר בכמות גדולה מן הכמות שהיה עליו להפריש. קושייתו של אביי מתבססת על ההנחה שבמקרה כזה היה אמור לחול דין "כל שאינו בזה אחר זה", שהרי אי אפשר לעשר את הפירות שוב לאחר שכבר עושרו.
אולם על פי דבריו של ר' חיים היה מקום לחלוק על כך: הסיבה לכך שאי אפשר לעשר את הפירות שוב היא שהם אינם צריכים עוד להתעשר, ולא משום שעישור חלק אחד מן התבואה סותר במהותו עישור של חלק אחר.
בעקבות קושיא זו חידש ר' שמואל רוזובסקי (בחידושיו לקידושין נא ע"א) שגם במעשר יש סתירה בין הפרשת חלק אחד מן התבואה כמעשר להפרשת חלק אחר: התורה קבעה שיש להפריש רק עשירית מן התבואה, והפרשת חלק גדול יותר מנוגדת לכוונתה. גם לו יצויר שהפירות נותרו טבל לאחר שהופרש מהם מעשר, לא היה ניתן להפריש מהם מעשר פעם נוספת, משום שאין להפריש יותר מעשירית התבואה.
נראה שיש להסביר זאת לאור ההבדל בין תרומה גדולה למעשר: התרומה נקראה 'מתנה', הניתנת לה' ולכהנים משרתיו, ואילו המעשר דומה למס – האדם מחויב לתת לקב"ה חלק מסוים מתבואתו. המתנה נובעת מהכרת הטוב ומאהבה, ואילו המס נובע מהכרתו של האדם בחובותיו ומכניעתו כלפי בוראו. נתינת כמות שונה של מעשר, אף אם היא גדולה יותר, כבר אינה מבטאת את תחושת החובה הנחוצה, ולכן היא מנוגדת לכוונת התורה.