עירובין דף סב – הדר עם הנכרי בחצר

  • יהודה רוזנברג
הגמרא בסוגייתנו עוסקת בישראל המתגורר עם נכרי בחצר אחת, ומעוניין לערב עירובי חצרות. הגמרא אומרת שמעיקר הדין לא היתה אמורה להיות כל בעיה, משום שדירת הגוי אינה חשובה דירה לענין עירובי חצרות, ולכן היהודי היה יכול לערב עם חבריו היהודים הדרים בחצר ותו לא. אולם חכמים גזרו ששותפות הנכרי בחצר תאסור את הטלטול בה, ויתרה מזאת – אי אפשר לערב עם הנכרי, ויש לשכור ממנו את רשותו כדי להתיר את הטלטול בחצר.
אפשר להבין את תפקידה של שכירות זו בשתי דרכים:
א. השכירות מסלקת את רשותו של הגוי מן החצר, וממילא חזרה החצר להיות רשות שבה שותפים יהודים בלבד, ואפשר לערבה כחצר רגילה.
ב. חכמים, שקבעו שנוכחות הגוי אוסרת את הטלטול בחצר, הם שהתירו זאת כאשר שוכרים מן הגוי את חלקו. סברא זו מבוססת על כך שהסיבה לכך שחכמים קבעו שדירת הגוי אוסרת, כפי שמסבירה הגמרא, היא החשש שמא מחמת המגורים המשותפים ילמד היהודי ממעשיו של הגוי. השכירות מקשה על היהודי את המגורים המשותפים (שהרי כפי שמציינת הגמרא – הנכרי לא ייענה ברצון לבקשה לשכור ממנו את חלקו בחצר, בגלל חששות שונים), ולכן החשש שהיהודי ידור עימו בחצר לאורך ימים מצטמצם.
שתי הבנות אלו עשויות להשפיע על כמה שאלות:
א. שכירות חד פעמית או שכירות חוזרת בכל שבת. המהר"ם סבר שדי בכך שהיהודי ישכור מן הגוי את חלקו פעם אחת, ומכאן ואילך החצר כבר קנויה ליהודי, ואין צורך בשכירות חוזרת. לעומת זאת, האור זרוע סבר שיש לשכור מן הנכרי את רשותו בכל פעם מחדש (שתי הדעות הובאו ברא"ש בתחילת פרקנו). יתכן שמחלוקת זו מתאימה לשתי ההבנות שהצגנו: אם מטרת השכירות היא לסלק את רשותו של הגוי מן החצר – די בשכירות אחת, וכל עוד הנכרי לא חזר בו מהסכם השכירות אין צורך לחדשו. אך אם השכירות נועדה להקשות על היהודי את המגורים המשותפים – יש מקום לדרוש ממנו לבצע פעולה זו שוב ושוב, משום שפעולה חד פעמית אינה יוצרת את הקושי הדרוש, שהוא מטרתה של הדרישה לשכירות.
ב. שכירת חלק אחד מן החצר או שכירת החצר כולה. מדברי הרמב"ם (עירובין ב, י) נראה שיש לשכור מהנכרי את חלקו בכל החצר, אך החזון איש הבין מדבריו של רש"י שאין צורך בשכירת החצר כולה, ודי בשכירת "איזה חלק בחצר". אם מטרת השכירות היא לסלק את שותפותו של הגוי – מסתבר שיש לשכור ממנו את כל חלקו, אך אם המטרה היא רק ליצור מעשה סמלי כלשהו שיקשה על היהודי את המגורים המשותפים – יתכן שדי בשכירת חלק כלשהו.
ג. שכירות בישראל. הרא"ש (בפרקנו סי' יג) הביא את דעת המהר"ם, הסובר שתקנת השכירות מועילה דוקא בגוי, אך הרא"ש עצמו סובר שגם מישראל שאינו מעוניין לבטל את רשותו אפשר לשכור, אם השכירות מסלקת את רשותו של האדם שאינו שותף בעירוב – לא גרע ישראל מגוי, אך אם היא אינה אלא מעשה שנועד להקשות על היהודי את המגורים המשותפים – מסתבר שהיא מועילה רק לפתור את הבעיה הייחודית במגורי נכרי (אמנם, עדיין יש לעיין מדוע היא אינה מועילה לכל הפחות כביטול רשות – במה גרע ביטול רשות עם נתינת דמים מביטול רשות סתם, ואכמ"ל), ולא תועיל במקום שבו נדרש עירוב או ביטול רשות של ממש.
[תודה לר' אהרן ווסר, שממנו שמעתי את רוב הדברים האמורים לעיל.
בשולי הדברים נציין שאלה נוספת שעשויה להתקשר לדברינו: מהו אופי השכירות הנדרשת – "שכירות בריאה" או "שכירות רעועה", וראו בעיון לדף סו.]