עירובין דף סג – מורה הלכה בפני רבו

  • יהודה רוזנברג
הגמרא בסוגייתנו עוסקת בדין הנוגע להוראת ופסיקת הלכה – מורה הלכה בפני רבו. בפשטות נראה שהאיסור להורות הלכה בפני הרב נובע מכך שהדבר פוגע בכבודו של הרב, כפי שעולה מדבריו של רב אשי בתשובה לשאלתו של רבינא, שהורה בפניו ונידה אדם שעבר על הוראתו:
"אמר ליה: כי האי גוונא מי מתחזא כאפקרותא?
אמר ליה: 'אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'' – כל מקום שיש בו חילול השם אין חולקין כבוד לרב".
רבינא שאל את רב אשי אם נהג כראוי, ורב אשי השיב לו שכדי למנוע עבירות מותר להורות גם בפני הרב משום שכבוד ה' גובר על כבוד הרב, ומשמע שיסוד האיסור הוא אכן כבודו של הרב.
אך במסכת כתובות (ס ע"ב) מביא אביי הסבר שונה:
"האי מילתא דאמור רבנן אפילו ביעתא בכותחא לא לישרי איניש במקום רביה – לא משום דמיחזי כאפקירותא, אלא משום דלא מסתייעא מילתא למימרא".
אביי קובע שלתלמיד המורה הלכה במקום רבו אין סיוע מן השמים, ולכן הוא עלול שלא לכוון לאמת. אפשר להבין זאת בשתי דרכים:
הדרך האחת היא לתלות זאת בחשבונות שמים, ולומר שהיכולת לכוון להלכה נובעת מסיוע מיוחד שמעניקים מן השמים לפוסקי ההלכה, וסיוע זה מוענק רק למי שתפקידו לפסוק, ולא למי ש"נדחף" לפסוק במקום שאין זקוקים לו.
הדרך השניה היא לומר שתלמיד המורה הלכה במקום רבו מראה שאינו מתייחס לפסיקת ההלכה בכובד ראש. לוּ היה מבין את כובד האחריות המוטלת על כתפיו של הפוסק היה מותיר מלאכה זו למי שעליו היא הוטלה – רבו – ונמנע מכל מעורבות שאינה נחוצה. היחס המזלזל לפסיקת ההלכה עלול להוביל אותו גם לעיון שאינו מעמיק דיו, שבעקבותיו יפסוק באופן שגוי.
[יתכן שכך אפשר גם להסביר את מושג ה"אפקרותא" המוזכר בסוגייתנו, שאותו מסביר רש"י כ"חוצפה" – אין זו רק חוצפה כלפי הרב, כפי שהסברנו לעיל, אלא גם חוצפה כלפי פסיקת ההלכה וזלזול במשמעותה של מלאכה זו. אמנם, הביטוי "כל מקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב" אינו מתאים להסבר זה, כפי שציינו.]
דוגמא להבנה כזו עולה בשו"ת שבות יעקב (ב, סד) לרבי יעקב ריישר, הלומד מדין המורה הלכה בפני רבו ש"מן הראוי להיות מתון בהוראה", ואין להורות הלכה בלא עיון מוקדם בספרים. הוא מבסס קביעה זו על כך שכפי שקבעו פוסקים רבים, "רבינו הן הן הספרים אשר נתפשטו בקרב ישראל", ולכן פוסק חייב להימלך בהם קודם שיורה. הבנה זו מתאימה להסבר האחרון שהצגנו – אף שבפסיקה בלא עיון בספרים אין פגיעה בכבוד הרב, היא עלולה לנבוע מפזיזות ומזלזול בהוראה ולהוביל לפסיקה שאינה נכונה.