עירובין דף סד – שיכור אל יורה

  • יהודה רוזנברג
הגמרא בסוגייתנו עוסקת באיסורו של שיכור להורות הלכה. איסור זה נלמד מהפסוק האוסר על הכהנים להיכנס למקדש או לעבוד בו כשהם שתויים (ויקרא י, ט-יא), ומציין בין השאר שהאיסור כולל גם הוראה מתוך שכרות:
"יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד... וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה".
הרמב"ם והרמב"ן נחלקו בנוגע למעמדו של איסור ההוראה בשכרות וליחס בינו ובין איסור הכניסה למקדש בשכרות. הרמב"ם מנה שני איסורים אלו כלאו אחד (ספר המצוות, לא תעשה עג):
"שהזהירנו מהכנס למקדש או להורות בדבר מדיני התורה בהיותנו שכורים".
אך הרמב"ן על אתר השיג עליו:
"המניעות האלו מן היין בעבודה ובהוראה לא ימנו מצוה אחת, כדברי הרב, אבל נמנות שתים בחשבון המצות שהם שני עניינים חלוקים אין להם דמיון זה בזה... ועל דעתי עוד חכמים בהוראתם אינם בלאו אלא בעשה, שצוה הכתוב אחרי אזהרתו מן היין 'בבואם אל אהל מועד ולהורות את בני ישראל את כל החוקים', ולא בהיותם שכורים".
הרמב"ן מבחין בין איסור העבודה במקדש בשכרות ובין איסור ההוראה: העבודה במקדש נאסרה בלאו, ואילו ההוראה נאסרה באיסור עשה בלבד – התורה ציוותה את הראויים להוראה שיעשו זאת בשעה שאינם שיכורים.
אם כן, לפי הרמב"ם יש איסור על הוראה בשכרות, ואילו לפי הרמב"ן זהו אחד מפרטי החובה להורות: התורה ציוותה את הראויים להורות לעשות זאת, ואחד מפרטי הציווי הזה הוא שההוראה צריכה להתבצע באופן הולם, ולא מתוך שכרות.
נראה שהרמב"ם והרמב"ן נחלקו גם בנוגע לאופיו של האיסור, ואפשר לראות זאת מתוך התבוננות באופיו של איסור העבודה במקדש בשכרות. במסכת כריתות (יג ע"ב) הובאה מחלוקת תנאים בנוגע להיקפו של איסור זה – האם הוא כולל רק דברים משכרים, או שמא גם יין שאינו משכר, כגון יין שלא הספיק לתסוס, נאסר. נראה שהמחלוקת מבוססת על כך שיש שני יסודות לאיסור שתויי יין: היין משכר ופוגע בשיקול הדעת, ובנוסף על כך הוא מבטא קלות ראש ונהנתנות. חומרים משכרים שאינם יין (כגון דבלה קעילית, שהוזכרה בגמרא שם) נאסרו בגלל היסוד הראשון, ואילו יין שאינו משכר, כגון יין מגיתו, נאסר בשל היסוד השני (התנאים שם מעלים אפשרויות שונות להבחין בין המרכיבים השונים של האיסור, כגון הבחנה בין איסור לאו לאיסור שחייבים עליו מיתה, ואכמ"ל).
אם כן, הרמב"ם, המדמה את איסור ההוראה לאיסור שתויי יין במקדש, סובר ששני המרכיבים הללו קיימים גם באיסור ההוראה – גם החשש מפני הוראה שגויה בהשפעת היין וגם הזלזול בהוראה, המתבטא בגישה אליה מתוך נהנתנות ולא מתוך כובד ראש. לעומת זאת, הרמב"ן סובר שאיסור ההוראה בשכרות נובע רק מן הטעם האחד – חשש לטעות, ולכן אין זה לאו השייך לאיסור העבודה במקדש, אלא איסור עשה: אחד התנאים הדרושים לצורך הוראה נכונה, שעליה נצטוו החכמים, הוא שההוראה תיעשה מתוך שיקול דעת מתאים.
[לכאורה היה מקום לקשר שאלה זו לשאלת היקף האיסור – האם הוא כולל יין שאינו משכר או מאכלים משכרים שאינם יין, כפי שציינו בנוגע לעבודת שתויי יין במקדש, ואכמ"ל.]