עירובין דף סו – שכירות דירת גוי בשבת

  • הרב אביהוד שורץ
הפרק השישי, שבו אנו עוסקים, דן בבעיה מרכזית אחת: דין עירוב חצירות בחצר שמתגוררים בה נכרים ויהודים בצוותא. הפיתרון למצב כזה הוא לשכור מן הנכרי את מקום דירתו, וכך להתקין עירוב חצירות עבור שאר הדיירים. הגמרא בדף סב עמוד א מתלבטת לגבי אופייה של שכירות זו: האם מדובר בשכירות "בריאה", דהיינו שכירות גמורה, המעניקה לישראל זכות בדירת הנכרי; או שמא מדובר בשכירות "רעועה", שאינה אלא מעשה סמלי המאפשר לכלול בעירוב אף את בית הנכרי.
נפקא מינה לשאלת שכירות בריאה ורעועה בוקעת ועולה מן הדיון בסוגייתנו (סה ע"ב – סו ע"א). הגמרא עוסקת ביהודים ששבתו בחצר שיש בה דירת נכרי, אך הלז לא היה בביתו. במצב כזה דירת הנכרי אינה מונעת את עירוב החצירות (וראה את הדיון ברש"י ובתוספות בשאלה היכן בדיוק היה הנכרי, והאם בכל מצב שבו הנכרי אינו בבית ניתן לערב בחופשיות). אך דא עקא, בעיצומה של השבת שב הנכרי לביתו, ונמצא שהעירוב בטל מאליו. האם ניתן יהיה לשכור את דירת הנכרי בעיצומה של השבת? נחלקו בכך אמוראים, ור' יוחנן מכריע לקולא, שניתן לשכור את דירת הנכרי אפילו בשבת עצמה. הכרעה זו הובאה להלכה בדברי הפוסקים: השולחן ערוך (או"ח שפג, א) כתב כי ניתן לשכור מן הנכרי בשבת, וכן כתב גם הרמ"א (או"ח שפב, ה).
בביאור קולא זו יש לשוב אל החקירה הנ"ל, ואל הקביעה כי מדובר בשכירות רעועה. ההסבר הפשוט לכך הוא זה שבתוספות (סו ע"א ד"ה יפה):
"לא דמי למקח וממכר ליאסר בשבת, דלא הוי אלא כמתנה בעלמא, שאין עושין אלא להתיר טלטול".
לדעת התוספות, אף שההליך הוא הליך ממוני של שכירות, משמעותו אינה אלא כמתנה בעלמא שנותן הנכרי לישראל. מצד הלכות שבת שכירות נראית כמקח וממכר, ואולם במתנה הקלו.
התוספות רומזים גם לכך שאפילו המתנה עצמה איננה נצרכת מעיקר הדין, ואין זה אלא היתר טלטול. הרמב"ם (הלכות עירובין ב, יב) הקצין סברה זו, מתוך הגדרתו את עניין השכירות הרעועה:
"שוכרין מן הגוי אפילו בשבת, שהשכירות כביטול רשות היא, שאינה שכירות ודאית אלא היכר בלבד. לפיכך שוכרין מן הגוי אפילו בפחות משוה פרוטה..."
הרמב"ם סבור שהשכירות אינה אלא ביטול רשות, כלומר הכרזה על כך שהנכרי כביכול איננו גר בחצר. בשונה מן התוספות, שסברו ששכירות אין כאן, אך ייתכן שמתנה יש כאן, משתמע מן הרמב"ם שאין כאן לא שכירות ולא מתנה. כל המכשול כאשר נכרי מתגורר בחצר הוא מדרבנן, ועל כן קבעו חכמים שניתן להקל בכך במעשה סמלי בלבד. בכך משתלבת הלכה זו בתבנית כללית יותר שמצאנו לא אחת במסכת עירובין: חכמים גזרו גזירה מחמירה בכל הנוגע לטלטול בשבת, אך הסכימו גם להגביל את גזירתם ולהקל בה בעזרת מעשה סמלי, שאינו תקף בהכרח בהקשרים הלכתיים אחרים.