עירובין דף סט – חילול שבת בפרהסיא

  • יהודה רוזנברג
הגמרא (סח ע"ב – סט ע"א) עוסקת בדינה של חצר המשותפת לישראל ולצדוקי: האם דינו של הצדוקי כגוי, ולכן אין תועלת בביטול רשותו, או שהוא יכול לבטל את רשותו ולהתיר את הטלטול בחצר? במהלך הדיון מביאה הגמרא את מחלוקתם של רבי מאיר ורבי יהודה בנוגע לאדם שביטל את רשותו בחצר, ולאחר מכן שב והוציא חפצים מביתו: לדעת רבי מאיר במקרה כזה נאסר הטלטול בחצר, ולדעת רבי יהודה אם המבטל הוציא בשוגג – ביטול הרשות שלו עדיין קיים, אך אם הוציא במזיד – הטלטול בחצר אסור.
רש"י מסביר שהסיבה לכך שרבי יהודה מחלק בין מי שהוציא במזיד למי שהוציא בשוגג היא שהמוציא במזיד הפך למומר המחלל שבת, וממילא מעמדו כשל צדוקי, שאינו יכול לבטל רשות.
התוספות (ד"ה כאן) הסיקו מהסבר זה שלדעת רש"י מומר לחלל שבתות בפרהסיא נחשב כמומר גם אם עבר על איסורי דרבנן בלבד, כמו במקרה שלנו, שבו המוציא עבר על איסור טלטול בחצר שאינה מעורבת. בעקבות זאת הקשו התוספות: הלוא הצדוקים אינם מקפידים כלל על איסורי דרבנן, ואם כן – כיצד יכולה היתה סוגייתנו להעלות על הדעת שצדוקי לא ייחשב כנכרי לעניין עירובי חצרות?
על כך משיבים התוספות שהצדוקים, על אף שאינם מאמינים בתורה שבעל פה, רגילים להקפיד על איסורי חכמים משום שהם "יראים מחכמים" ואינם מעזים לעבור על דבריהם בגלוי.
אך תירוץ זה מעורר קושי: הסברא הפשוטה לחומרתה של עבירה הנעשית בפרהסיא לעומת עבירה הנעשית בצנעא היא שכאשר אדם עובר עבירה בפרהסיא הוא מראה שלא עשה זאת רק "לתיאבון", משום שיצרו גבר עליו, אלא משום שהוא אינו מייחס כל חשיבות למצוות התורה – "להכעיס". אך הצדוקים, אף שהם מקפידים על איסורי דרבנן בפרהסיא, אינם עושים זאת משום שהם מייחסים להם חשיבות כלשהי, שהרי ידוע שהתנגדותם לסמכות החכמים היא התנגדות אידאולוגית, שאינה נובעת רק מכניעה רגעית ליצרם הרע. הקפדתם על איסורים אלו בפרהסיא אינה אלא מחמת הלחץ החברתי וחוסר הנוחות שהם חשים כלפי שכניהם הפרושים. אם כן, מה לנו אם הם עוברים על איסורים אלו בצנעא או בפרהסיא? סוף כל סוף, הם עושים זאת "להכעיס"!
אפשר לתרץ קושיא זו בשתי דרכים. אפשרות אחת היא לומר שאכן תירוצם של התוספות מבוסס על ההבנה שחומרתו של איסור הנעשה בפרהסיא אינה נובעת מכך שהעבירה בפרהסיא מלמדת על המניע למעשה, אלא מכך שמעשה הנעשה בפרהסיא חמור יותר מצד עצמו – אם מפני שהוא כרוך בחילול השם ואם מפני שהוא עלול לגרור אחריו אנשים נוספים (יתכן גם שעבירה בפרהסיא פוגעת בקשר של החוטא לא רק עם הקב"ה אלא גם עִם עַם ישראל, ואכמ"ל).
אפשרות נוספת היא שדוקא בנוגע לדיני שבת יש חשיבות מיוחדת לעבירה הנעשית בפרהסיא, שאינה נובעת רק מכך שהמניע למעשה כזה שונה. הסיבה לכך היא שהשבת אינה רק מצוה המוטלת על כל אדם כשלעצמו, אלא גם מצוה המוטלת על כלל ישראל – עם ישראל נצטווה לקבוע את השבת כיום מנוחה, וכל אדם מישראל שאינו מקיים מצוה זו פוגע באופי ציבורי זה של השבת.
אפשר להקצין כיוון זה עוד יותר, ולומר שחשיבות יתרה נודעת לעבירה בפרהסיא דוקא בנוגע לעירובי חצרות: איסורי הטלטול בחצר קשורים לדיני הוצאה בשבת, המהווים תנאי בסיסי לשמירת צביונה הייחודי של השבת כיום מנוחה וקדושה (כפי שהעלינו בעיון הפתיחה למסכת שבת), ולכן בנוגע לדינים אלו נפסל מחלל שבת בפרהסיא ללא תלות בשאלת הסיבה למעשיו.