עירובין דף עא – בעל הבית שהיה שותף לשכניו

  • יהודה רוזנברג
המשנה בדף עא ע"א מציינת דרך נוספת שבה אפשר להתיר טלטול בחצר משותפת, מלבד עירוב:
"בעל הבית שהיה שותף לשכניו... אינן צריכין לערב".
ההבנה הפשוטה היא שחכמים תיקנו שהמאכלים המשותפים ייחשבו כעירוב: אין צורך דוקא בנתינת מאכלים מיוחדים שיגדירו את שביתתם המשותפת של בני החצר, ודי בכך שיש להם מאכלים משותפים בביתו של אחד מהם.
אך אפשר להעלות הבנה נוספת: כל מטרתו של העירוב היא להגדיר את כל בני החצר כבני חבורה אחת. אם כן, יתכן שיסוד ההיתר על ידי השותפות ביין ובשמן אינו משום שהשותפות נחשבת כעירוב, אלא משום שהיא עצמה משיגה את המטרה שלשמה נועד העירוב: היא מגדירה את כל בני החצר כשותפים, הנחשבים כבני חבורה אחת שאינם אוסרים זה על זה את הטלטול בחצר.
אפשר לנסח זאת כך: העירוב מגדיר את בני החצר כחבורה אחת על ידי קביעת שביתתם בבית אחד, ואילו השותפות מגדירה אותם כחבורה אחת על ידי הפיכתם לישות משפטית אחת.
[שאלת מעמדם של שותפים עולה גם בתחומים נוספים – האם הם נחשבים כישות משפטית אחת או כשתי ישויות. שאלה זו עשויה להשפיע על מעמדו של קרבן השותפים, מעשר בהמה  של שותפים ותחומים נוספים. אמנם, יש לחלק בין התחומים השונים, ואכמ"ל.]
נפקא מינה מעניינת להבדל שבין שני ההסברים הללו עולה בדבריו של החזון איש (או"ח צ, ב):
"ונראה דאם ב' השכנים שותפים ביין ואין בעה"ב שותף עמהן לא מהני, ואין כאן דין בית שמניחין בו את העירוב א"צ ליתן פת".
החזון איש קובע כי למרות שבדרך כלל בעל הבית שבו מניחים את העירוב אינו צריך לתת עירוב בעצמו, כדי להתיר את הטלטול בחצר על ידי שותפות יש צורך שכל בני החצר, ובתוכם גם בעל הבית שבו נתונים היין או השמן, יהיו שותפים.
טענה זו מתאימה להבנה השניה שהצגנו, שלפיה ההיתר על ידי שותפות אינו מבוסס על דין עירוב: עירוב מבוסס על הגדרת כל בני החצר כדרים בבית שבו הונח העירוב, ולכן בעל הבית עצמו, שודאי נחשב כמי שדר בביתו, אינו צריך לערב, ואילו השותפות מבוססת על הגדרת כל בני החצר כשותפים הנחשבים ישות משפטית אחת, וממילא אין יתרון לבעל הבית שבו הונח העירוב.
[יש לציין שממהלך הגמרא, המדמה את שיטותיהם של התנאים השונים בנושא זה לשיטותיהם בעניין עירוב, נראה כהסבר הראשון. אך הבנה זו אינה מוכרחת, ואכמ"ל.]