עירובין דף עג – הגדרת מקום מגורים: בין עירוב חצרות לעירוב תחומין

  • הרב אביהוד שורץ
בעיון הקודם הזכרנו את מחלוקת רב ושמואל בנוגע לקביעת מקום דירה: לדעת רב עיקר דירתו של אדם במקום אכילתו, ואילו לדעת שמואל עיקר דירתו של אדם במקום לינתו. מחלוקת זו משפיעה על השאלה איזה בית נדרש לקחת חלק בעירוב החצרות.
הגמרא בדף עג עמוד א מבקשת לבחון הלכה זו אף ביחס לעירוב תחומין. נשאלת השאלה: האוכל בבית אחד ולן בבית אחר, היכן קנה שביתה לעניין מדידת אלפיים אמה לכל רוח? לפום ריהטא תלויה מחלוקת זו במחלוקת הנ"ל – האם עיקר דירה בפת או בלינה. עם זאת, הגמרא מציעה להבחין בין המחלוקות ולהציע שבכל הנוגע לעירוב תחומין אין לקבוע מסמרות בדבר מקומו של אדם: לעיתים מקומו במקום אכילתו, ולעיתים במקום לינתו.
למעשה מדובר בשאלה סובייקטיבית לחלוטין: היכן היה האדם מעוניין לראות את מקומו בכניסת השבת. הגמרא מדגימה: בני הישיבה, המתפרנסים בבית אנשי העיר אך לנים בבית המדרש, קובעים את מקומם לעניין עירוב תחומין בבית המדרש. אמנם, פסקינן כרב שאכילה היא עיקר, אולם עבור אותם בני בית המדרש, ההליכה למסעידים שבעיר אינה אלא כורח המציאות, ומבחינתם עיקר מקומם בבית המדרש, שבו הם גם ישנים. הריטב"א סיכם את מסקנת הסוגיה:
"ושמעינן מכולה שמעתין כי לגבי הא לא סוף דבר גורם מקום פיתן או מקום לינתן, אלא היכא דידעינן דניחא להו טפי דלהוי מקום פיתן או מקום לינתן".
מה פשר החילוק שהציעה הגמרא בין עירוב חצרות לעירובי תחומין? מדוע בנוגע לעירובי חצרות נקבעה קביעה נחרצת שלפיה הכל הולך אחר האכילה, ואילו בעירובי תחומין כל אדם יכול לנהוג כפי הנראה לו? התשובה לכך נעוצה בהבדל המהותי שבין עירוב חצרות ועירוב תחומין, כפי שמשתמע מדיוק במונחים הנזכרים בסוגיה.
בכל הנוגע לעירוב חצרות יש צורך ב"מקום דירה". ההלכה היא שדיירי החצר אוסרים זה על זה כל עוד לא עירבו, וכעת השאלה מיהו 'דייר'. בהקשר זה קבע רב בפירוש שעיקר הדירה והמגורים באכילה, ולא בלינה.
אך בנוגע לעירוב תחומין שאלת הדירה כלל אינה רלוונטית. הדרישה לקבוע מקום לשבת היא דרישה מהותית, שעל פי חלק מהדעות היא דין דאורייתא. התורה ציוותה "שבו איש תחתיו", דהיינו שכל אדם נדרש להגדיר בדיוק מהו מקומו לשבת זו. מקום זה איננו בהכרח מקום המגורים, התלוי באכילה או בלינה, אלא המקום שאליו משייך אדם את עצמו, ובו הוא רואה את עיקר שביתתו. מטבע הדברים הגדרה מעין זו מחייבת התייחסות סובייקטיבית ולא אובייקטיבית: על האדם להגדיר את שביתתו בכוחות עצמו, ושאלת המגורים בפועל אינה מעלה ואינה מורידה.
לסיום נעיר כי הדיון שלפנינו מצא את מקומו המפתיע בסבך נוסף באחרונים: מה דינו של בן ישיבה המתגורר בבית אחד ואוכל בבית אחר לעניין הדלקת נר חנוכה? האחרונים (ראה מפרשי השו"ע סימן תרעז; שו"ת מנחת יצחק ז, מח; שו"ת משנה הלכות יא, תקלח) הציעו להביא ראיה מסוגייתנו. לאור האמור לעיל הראיה איננה במקומה: בהלכות עירובי תחומין, שבהן עוסקת סוגייתנו, יש הגדרה ייחודית של מקום שביתה, ואין להשליך מהלכה זו על תחומים הלכתיים אחרים.