עירובין דף עה – דריסת הרגל

  • הרב אברהם סתיו
במשנה (עה ע"א) הובאה מחלוקת תנאים בדין שתי חצרות, זו לפנים מזו, שכל אחת עירבה לעצמה:
"שתי חצירות זו לפנים מזו, עירבה הפנימית ולא עירבה החיצונה – הפנימית מותרת והחיצונה אסורה. החיצונה ולא הפנימית – שתיהן אסורות. עירבה זו לעצמה וזו לעצמה – זו מותרת בפני עצמה, וזו מותרת בפני עצמה. רבי עקיבא אוסר החיצונה, שדריסת הרגל אוסרתה. וחכמים אומרים: אין דריסת הרגל אוסרתה".
הגמרא מסכמת ואומרת שיש שלוש דעות בשאלה זו:
"שלש מחלוקות בדבר: תנא קמא סבר רגל המותרת אינה אוסרת, רגל האסורה אוסרת, רבי עקיבא סבר אפילו רגל המותרת אוסרת, ורבנן בתראי סברי כשם שרגל מותרת אינה אוסרת כך רגל האסורה אינה אוסרת".
דעת רבי עקיבא פשוטה לכאורה: לשיטתו זכות המעבר של דרי החצר הפנימית בחצר החיצונה מגדיר אותם כשותפים לחצר, וממילא מכיון שלא עירבו עם יושבי החצר החיצונה הם אוסרים את הטלטול בחצר. מאידך, דעת רבנן בתראי היא שזכות המעבר אינה נחשבת כשותפות, וממילא בשום מצב לא תאסור דריסת הרגל את הטלטול בחצר. אמנם, דעת תנא קמא פחות מובנת: מדוע יש חילוק בין רגל שאסורה במקומה לרגל שאינה אסורה במקומה?
תשובה אחת לשאלה זו ניתן למצוא בדברי רש"י (נט ע"ב ד"ה רגל). מן הגמרא שם עולה שלדעת רבנן אין רגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה משום שאפשר לכוף את בני החצר הפנימית שלא לעבור בחצר החיצונית במהלך השבת. לאור זאת מסביר רש"י מדוע אי אפשר לומר סברה זו ביחס לרגל האסורה במקומה:
"דכיון דבחצר דגופייהו אסרי ליכא למכפינהו למיחד דשא דידהו, וימחלו על דריסת הרגל שיש להן על החיצונה".
לדעת רש"י ההבדל בין רגל המותרת לרגל האסורה הוא טכני בעיקרו: כאשר הרגל אסורה במקומה אי אפשר לכוף את בני החצר הפנימית להישאר בחצרם, שהרי הם אינם יכולים להשתמש בה, ולכן הם אוסרים את בני החצר החיצונה. אמנם, בדברי החזון איש (עירובין פב, י) אפשר למצוא הסבר למדני לחילוק שבין רגל האסורה לרגל המותרת:
"דרגל האסורה במקומה אוסרת דחשבינן ב' החצירות כחצר אחת גדולה משותפת לשניהן... והא דרגל המותרת אינה אוסרת הוא משום דהותר הפנימי, שאין ראוי למחשב את הפנימית כמשותפת כיון שאין לחיצונה בה כלום, וכיון דחשבינן לפנימית כרשות לעצמה לענין טלטול בתוכה, שוב היא נשארת חלוקה מחצר החיצונה ואין בני הפנימית נחשבין כמשותפין בחיצונה".
לדעת החזון איש, כאשר רגל מותרת במקומה מגדיר ההיתר את החצר הפנימית כיחידה עצמאית, שמופרדת מן החצר החיצונית. הבדלה זו נוצרת כדי לאפשר את היתר הטלטול בחצר הפנימית, אך מתוך כך היא מנתקת את החצר הפנימית מן החיצונית לחלוטין, ושוב אין דריסת רגלה של הפנימית אוסרת את הטלטול בחיצונית.