עירובין דף עו – עירוב שתי חצרות כאחת

  • יהודה רוזנברג
המשנה הפותחת את הפרק השביעי במסכת עירובין דנה בשתי חצרות הסמוכות זו לזו וביניהן חלון – באילו מקרים שתי החצרות יכולות לערב כאחת, ובאילו מקרים כל חצר מערבת בפני עצמה. המשנה קובעת שכאשר החלון שבין החצרות רחב ארבעה טפחים ונמצא למטה מעשרה טפחים – החצרות יכולות לערב יחדיו, אך אם החלון קטן יותר או גבוה יותר משיעור זה – על כל חצר לערב בפני עצמה.
את ההבדל בין חלון הנמצא למעלה מעשרה טפחים לחלון נמוך יותר הסביר הרמב"ם (בפירוש המשנה) כך:
"אם היה מקצת חלל החלון בתוך עשרה טפחים מותר להם לעשות ערוב אחד שהרי אין ביניהם מחיצה, וכבר ביארנו שאין מחיצה פחותה מעשרה".
חלון הנמצא למעלה מעשרה טפחים אינו פוגם במחיצה שתחתיו, וממילא יש כאן מחיצה מלאה המפרידה בין שתי החצרות, ואילו חלון הנמצא למטה מעשרה טפחים גורם לכך שהמחיצה לא תיחשב מחיצה שלימה, שהרי אין בה עשרה טפחים.
[כך נראה גם מדברי רש"י, אך אפשר להסביר את דבריו גם באופנים אחרים, ואכמ"ל.]
לעומת זאת, מדברי המאירי עולה הסבר אחר:
"אם כֻּלָּהּ למעלה מעשרה אין התשמיש נוח בה מזו לזו".
לדעתו הסיבה לכך שחלון הנמצא למעלה מעשרה טפחים אינו מחבר בין שתי החצרות היא שחלון כזה אינו יכול להיחשב פתח, משום שקשה להשתמש בו.
יתכן שהמחלוקת בין הראשונים תלויה בהבנת יסוד דין צירוף שתי חצרות לעירוב אחד:
א. הרמב"ם סבור שכדי לערב יחד שתי החצרות צריכות להיחשב כרשות אחת, ואם יש ביניהן מחיצה – היא הופכת אותן לשתי רשויות.
ב. המאירי סבור שעירוב שתי החצרות יחדיו תלוי בכך שמדובר במקום דירה אחד, וכל הדיירים יכולים להיחשב כשותפים המשתמשים בחצר ביחד.
לפי הרמב"ם, המתמקד בהגדרת החצרות כרשות אחת, תפקידו של החלון הוא לפגום במחיצה ולמנוע ממנה להפריד את שתי החצרות. אך לפי המאירי, התולה את הדברים ביכולתם של דיירי החצרות להשתמש בחצרות במשותף, החלון ממלא תפקיד חיובי – הוא מחבר את שתי החצרות ומהווה שטח משותף שבו כל הדיירים משתמשים. לכן סובר המאירי שהעיקר הוא שהחלון יהיה במקום שבו אפשר להשתמש בו בקלות.
נפקא מינה אפשרית בין שתי הדעות נוגעת למקרה שבו החלון אינו עומד בגדרים שנקבעו במשנה, ולמרות זאת הוא פוגם את המחיצה שתחתיו. מקרה כזה מובא בחזון איש (צו, יט):
"פחות מד' על ד'... אם למעלה מן החלון כותל פחות מאויר החלון לא אמרינן אתא אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה, דבעינן אויר החלון הראוי לתשמיש וליכא".
כאשר החלק הבנוי שמעל החלון קטן מהחלון עצמו – מצד דיני מחיצות החלון אמור להצטרף לאויר שמעל המחיצה ולבטל את החלק שביניהם, וכך למנוע מהכותל להיחשב כמחיצה. אך לדעת החזון איש לא די בכך, ויש צורך שהחלון עצמו יהיה ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, כדי שיהיה ראוי לתשמיש. נראה שדבריו מתאימים לשיטת המאירי, ואילו לדעת הרמב"ם חלון כזה יאפשר לשתי החצרות לערב יחד, שהרי סוף סוף אין כאן מחיצה.