עירובין דף עח – עשאו לאילן סולם

  • יהודה רוזנברג
כחלק מן הדיון בדרכים שונות לחבר בין חצרות סמוכות ולהופכן לחצר אחת דנה הגמרא בדף עח ע"ב במקרה שבו אילן הנמצא בין שתי חצרות משמש כסולם שדרכו ניתן לעבור מעל הכותל. הבעיה במקרה זה היא שעל אף שאפשר לעבור בקלות בין שתי החצרות, ולכן הן אמורות להיחשב כחצר אחת ולערב ביחד, מבחינה הלכתית אסור לעלות על גבי האילן בשבת, ולכן המעבר בין החצרות אסור.
הגמרא דנה בעניין זה מתוך השוואה למחלוקת רבי וחכמים בעניין עירובי תחומין. לדעת רבי (לעיל לב ע"ב) אפשר להניח עירוב בראש אילן, משום שהעירוב חל בין השמשות של ערב שבת, ובשעה זו איסורי דרבנן אינם נוהגים ומותר לעלות באילן. חכמים חולקים על כך, וסוברים שגם בין השמשות  נוהגים איסורי דרבנן, וממילא אין להניח עירוב תחומין בראש האילן.
הגמרא מבחינה בין שתי המחלוקות, ואומרת שרבי וחכמים אינם מוכרחים לפסוק כאן בדומה לפסיקתם בעניין עירובי תחומין. מחד – עירוב תחומין חל בין השמשות, ואילו עירוב חצרות חל לאורך כל השבת, ולכן יתכן שרבי יודה שגם איסור דרבנן מונע את העירוב. מאידך – יתכן שכאן גם חכמים, הפוסלים עירוב תחומין שהונח על גבי אילן, יודו שהחצרות נחשבות כרשות אחת, משום שסוף סוף יש ביניהן פתח, אלא ש"אריא רביע עליה" ואסור להשתמש בו.
הרב צבי פסח פרנק, (שו"ת הר צבי ב, טז), הסיק מסוגיא זו מסקנות בנוגע לשאלה אקטואלית:
השלטון הבריטי הטיל עוצר לילי בירושלים, ובמסגרת העוצר נאסרה היציאה מן הבתים. כעת נתעוררה שאלה – הפת שבה עירבו עירוב חצרות הונחה בבית הכנסת, אך בגלל העוצר אי אפשר להגיע אליה. האם פת המונחת במקום שאינו נגיש יכולה להיחשב עירוב?
הרב פרנק עונה על השאלה לאור חילוק בין שני יסודות שעליהם מבוסס עירוב חצרות:
א. על ידי העירוב נחשבים כל בני החצר כדרים בבית אחד.
ב. על ידי העירוב נחשבים הבתים והחצר כרשות אחת.
כדי שהיסוד הראשון יתקיים העירוב צריך להיות נגיש לאדם, כפי שדורשת הגמרא בנוגע לעירובי תחומין – "הוא ועירובו במקום אחד". רק כך יוכל האדם להיחשב כדר במקום עירובו. אך היסוד השני אינו דורש נגישות מלאה של העירוב, וגם אם הגישה אליו אסורה בשל איסורים שונים, הבתים והחצרות יכולים להיחשב כרשות אחת.
הרב פרנק מוסיף ששני היסודות הללו מתקיימים בזמנים שונים:
א. קביעת מקום שביתתו של האדם מתרחשת בכניסת שבת, בין השמשות.
ב. החיבור בין הבתים לחצר, ההופך אותם לרשות אחת, צריך להימשך לאורך כל השבת.
מתוך כך מתיר הרב פרנק את העירוב בימי העוצר: העוצר היה נכנס לתוקפו בשעה שש בערב, לאחר בין השמשות, ולכן אין בעיה מצד שני הדינים – מצד הדין הראשון, הדורש שהעירוב יהיה נגיש, דרישה זו קיימת רק בין השמשות, ומצד הדין השני אין בכך צורך, והדבר נחשב כ"אריא רביעא עליה" בלבד.