עירובין דף ע – ביטול רשות לכל אחד ואחד

  • יהודה רוזנברג
אדם ששכח לערב יכול לבטל את רשותו, וכך יוכלו שאר בני החצר לטלטל בין בתיהם לחצר. הגמרא בדף ע ע"א מביאה את שאלתו של אביי:
"חמשה ששרויין בחצר אחת ושכח אחד מהן ולא עירב, כשהוא מבטל רשותו – צריך לבטל לכל אחד ואחד או לא?"
אביי שואל האם הביטול צריך להיעשות כלפי כל בני החצר, או שמא די בביטול כלפי אחד מבני החצר.
אפשר להבין שאלה זו בשתי דרכים:
א. שאלה בנוגע לאומדנא בדעת המבטל. ברור שיש צורך בביטול הרשות לכל בני החצר, אך אביי הסתפק האם כאשר האדם מבטל את רשותו לאחד מבני החצר דעתו לבטל גם לשאר בני החצר. נראה שכך הבינו התוספות, שקישרו בין סוגייתנו לדיון דומה שהובא בדף כו ע"ב, ובו נראה שהשאלה תלויה בשאלה האם "מבטל בעין יפה מבטל" או "בעין רעה" (כפי שהסביר רש"י שם).
ב. שאלה בנוגע למעמדם של בני החצר המעורבת. מלבד השאלה למה התכוון המבטל, יש שאלה נוספת: אם המבטל התכוון לבטל רק לאחד מבני החצר – האם הדבר נחשב כאילו ביטל לכולם? שאלה זו תלויה בהבנת אופייה של תקנת עירוב חצרות: אם העירוב הופך את כל בני החצר לישות משפטית אחת – ביטול רשות לאחד כמוהו כביטול רשות לכולם, אך אם כל אחד מבני החצר עומד בפני עצמו, אלא שהעירוב יוצר שיתוף חלקי ביניהם – יש צורך בביטול לכולם.
נפקא מינה אפשרית בין שתי ההבנות הללו תהיה במקרה שבו אדם לא ביטל את רשותו לאחד מבני החצר, אלא הקנה לו את רשותו בדרך אחרת. הראב"ד (מצוטט ברשב"א ד"ה ובעיא) סבר ששאלתו של אביי בסוגייתנו משפיעה גם שאלה שנידונה בהמשך – מעמדו של יורש לעניין ביטול רשות. הראב"ד הסביר שאם די בביטול רשות לאחד מבני החצר אזי אם היורש עירב עם כל בני החצר (כגון שיש לו בית נוסף בחצר) מותר לטלטל בחצר, משום שהמוריש נחשב כמי שביטל רשותו ליורש, וכאילו ביטל רשותו לכל בני החצר. טענה זו אפשרית על פי ההבנה השניה, שלפיה כל בני החצר עשויים להיחשב ישות משפטית אחת, אך על פי ההבנה הראשונה קשה לדמות ירושה לביטול רשות, שהרי ברור שרק היורש זוכה בנכסיו של המוריש, וסברת "בעין יפה" אינה שייכת כאן.
[יתכן שיש מקום לקשר זאת לשאלה כיצד צריך לבטל אם ביטול לאדם אחד אינו מועיל – אם בני החצר נחשבים ישות אחת יש לומר "אני מבטל רשותי לכולכם", אך אם הם נחשבים ישויות נפרדות – אולי יש לבטל בלשון "אני מבטל רשותי לך ולך ולך". שאלה זו עשויה להתקשר גם לשאלת אופי הביטול – הסתלקות או הקנאה – שבה דנה הגמרא בדף עא, ואכמ"ל.]