עירובין דף פו – כבוד עשירים

  • הרב אביהוד שורץ
מאז ומעולם זכו בעלי הממון לכבוד מיוחד. אבימלך ופיכֹל שר צבאו ביקשו לכרות עם אברהם ברית כאשר ראו את הצלחתו הכלכלית, וברית דומה נכרתה גם עם יצחק. לאורך כל הדורות היו בעלי הממון גם בעלי השררה, או לפחות בידידות קרובה עם בעלי השררה והממשל.
 
מציאות זו מתקיימת כמובן גם בימינו. בקרב הציבור מקובל לראות בדרך כלל את החנופה לבעלי ההון כתופעה שלילית, "עלמא דשקרא". אף שכבר אמר החכם מכל האדם ש"הכסף יענה את הכל" (קהלת י, יט), הרי שלמעשה אין אדם נוטל עימו את כספו לבית עולמו, ובשעת מיתתו של אדם מלווים אותו תורה ומעשים טובים ולא זהב ומרגליות (מסכת אבות ו, ט). אשר על כן, המירוץ אחרי ההון ואחרי בעלי ההון אינו אלא מירוץ של שקר.
 
והנה, בסוגייתנו (פו ע"א) מספרת הגמרא על רבינו הקדוש, רבי יהודה הנשיא, שנהג בבעלי הממון ובבניהם בכבוד רב, ואף ביקש שכל אחד מתלמידי הישיבה יתלבש לפי כבודו קודם כניסתו לבית המדרש, כדי שניתן יהיה לעמוד על ממונו וממון אבותיו. הגמרא מתנסחת בקצרה ובחדות:
 
"רבי מכבד עשירים".
 
האמנם ראוי לכבד אדם בשל עושרו? מה פשר כבוד זה? החתם סופר (גיטין דף נט) מסביר שאין הכוונה לכבד אדם רק מפני שהוא עשיר, אלא שאם נזדמנו שני אנשים השווים בחכמה ובייחוס, ניתן להתייחס גם לעניין העושר:
 
"ורבי חידש דבשוין בחכמה ויחוס ורק אחד עשיר מחברו – יתכבד מפני עשרו".
 
ועדיין יש לתהות: מדוע העושר מהווה משתנה בכל הנוגע לכבודו של אדם? הראשונים בסוגייתנו השיבו על כך תשובה ברורה, אך באחרונים מצאנו גם תשובה נוספת. תשובת הראשונים מבוססת על הנימוק שבגמרא עצמה:
 
"כדדרש רבא בר מרי: 'ישב עולם לפני א-להים חסד ואמת מן ינצרהו' – אימתי ישב עולם לפני א-להים? בזמן שחסד ואמת מן ינצרהו".
 
ומסביר רש"י:
 
"אימתי ישב עולם – בזמן שיש בו עשירים, שגומלין ומזמנין מזונות לעניים, והם ינצרוהו".
 
על פי הסבר זה יש לעולם זכות קיום רק אם עושים בו חסד, אך דא עקא, מי שאין לו מזונות עבור עצמו אינו מסוגל לעשות חסד עם אחרים. על כן העשירים, שיש להם די והותר עבור עצמם, הם אלה המקיימים את העולם. גם המאירי מפרש את הגמרא בדרך זו, וכן פירשוה בתשובות הגאונים. המקור לפירוש זה מצוי במדרש (ראה למשל תנחומא פרשת משפטים, סימן ט), ושם מועצם החידוש שבדבר:
 
"'אם כסף תלוה את עמי'... בא וראה: כל מי שיש לו עושר ונותן צדקה לעניים ואינו מלוה בריבית, מעלין עליו כאלו קיים את כל המצוות... אמר דוד לפני הקב"ה: רבון העולם, 'ישב עולם לפני א-להים' – תיישר עולמך בשוה, העשירים והעניים! אמר לו: אם כן חסד ואמת מן ינצרוהו? אם יהיו כלם עשירים או עניים מי יוכל לעשות חסד?".
 
דוד המלך מבטא את התחושה האנושית הפשוטה, המעדיפה שוויון כלכלי ללא נזקקים, אך הקב"ה משיב שמכוח אותם נזקקים זוכים העשירים לקיים את מצוות החסד. בעולם שבו כולם שווים עלולה התחושה הבסיסית והיסודית של רצון לנתינה ולהענקה לזולת להישחק.
 
כאמור, זהו הפירוש הפשוט בדברי הראשונים. עם זאת, באחרונים מצאנו גם פירוש נוסף. למיטב ידיעתי, מקורו של פירוש זה בספר המוסר "פלא יועץ" (ערך חנופה; ומשם הועתקו הדברים גם בקיצור שולחן ערוך כט, ג; ובאנציקלופדיה התלמודית ערך חנופה). הפלא יועץ מבאר את חומרתה של מידת החנופה, אך מוסיף שיש פעולות הנראות בעיני ההמון כחנופה, אך לאמיתו של דבר הן ישרות ונכונות על פי דרך המוסר. כזו היא, לדעת הפלא יועץ, החנופה לעשירים:
 
"שמאחר שהמלך חפץ ביקרו, והשפיע עליו ממקום שפע ברכה, גם אנחנו חייבים בכבודו, ובפרט אם קיבל ממנו טובה והנאה... ועוד, שהמרבה נכסים מסתמא מרבה לעשות מצוות ומעשים טובים".
 
לפנינו תפיסה רוחנית עמוקה ביותר: כל שפע בעולם הזה, בגשמיות או ברוחניות, הוא מאת ה'. הזוכה בשפע ממון – ברכה היא לו מאת ה', ובשל אותה הארת פנים שזכה לה אנו מחוייבים לכבדו! כאמור, הפלא יועץ מבהיר שאין בעניין זה כל מימד של חנופה.
 
כבוד העשירים מושמע בסוגייתנו מפיו של רבי יהודה הנשיא, שהוא עצמו היה כידוע עשיר מופלג. רבי עקיבא איגר בחידושיו כאן מציין לליקוטי מהרי"ל (אות לה), שם הוסבר הקשר שבין הדברים: רבי ביקש שלא ליהנות מכבוד התורה, ועל כן הציע שיכבדוהו מחמת עושרו, אך לא מחמת תורתו.
 
אלא שלאמירתו של רבי יהודה הנשיא מצטרף גם רבי עקיבא:
 
"רבי עקיבא מכבד עשירים".
 
לעומת רבי יהודה הנשיא, ידע רבי עקיבא ימים קשים של עוני ומחסור.
 
ובכן, היה מקום להציע לקשר את שני הביאורים הנ"ל לשתי הדעות שבסוגיה: רבי מכבד את העשירים מחמת צדקת פיזרונם וגמילות החסדים; בעוד שרבי עקיבא מסוגל לכבדם מחמת העושר מצד עצמו. רבי עקיבא הוא המסוגל להבין את ההארה הגדולה ואת השפע מאת ה' שבעל הממון זוכה להם.
 
רבי צדוק הכהן מלובלין ("פרי צדיק" לפרשת מטות, אות יג) מצטט אף הוא את עניין "רבי מכבד עשירים", ומדגיש שכבוד זה תלוי בתנאי בסיסי:
 
"'ה' רועי לא אחסר' היינו שהעיקר הוא שיכירו כח הנותן, שה' רועי... רבי מכבד עשירים... אימתי? בזמן שהם מתנות שמים... היינו שמכיר שה' יתברך הוא הנותן לו כח לכל זה".
 
 
זוהי כמובן הדרישה הבסיסית והיסודית ביותר בעניין זה: להכיר כי העושר והשפע אינם אלא מאת ה'.