עירובין דף צד – עירוב שנפסל בשבת

  • הרב אביהוד שורץ
בעיון אתמול הצגנו את ההבחנה היסודית בין חצר שמאזן התושבים בה השתנה באמצע השבת, ולגביה אמרינן "שבת כיון שהותרה הותרה", ובין מחיצות שנפלו בשבת, אשר לגביהן אין אומרים "הואיל והותרה הותרה", והמקום כולו נאסר באמצע השבת. מקור הלכה זו האחרונה במשנתנו בדף צד עמוד א, שם קובע ר' יוסי מפורשות שאסור לטלטל במבוי שהלחי או הקורה שלו נפלו בשבת.
 
כמובן, הלכה זו יוצרת מצוקה רבתי: בני המבוי או העיר נערכו לטלטל בשבת, הזמינו אורחים, השאירו חפצים בבית במטרה להעבירם לרחוב או לבית הכנסת וכן הלאה, והנה באמצע השבת מתברר כי לא ניתן לטלטל! בדברי הפוסקים מצאנו שתי הלכות מעניינות הנוגעות להתמודדות עם מציאות בעייתית זו.
 
הלכה אחת היא שמותר לבקש מנכרי שיתקן את העירוב. כלל גדול בהלכות שבת הוא שאסור לומר לנכרי לעשות מלאכה לישראל, ובעיקר מלאכה האסורה מן התורה. עם זאת, בעל העיטור חידש שמותר לבקש מנכרי לעשות מלאכה לצורך מצוה. רוב הראשונים חולקים עליו, ואף השולחן ערוך (או"ח שז, ה; תקפו, כא) קבע שאין לסמוך על דבריו, אלא אם כן מדובר על מלאכה שאיסורה מדרבנן בלבד, ובה התירו לבקש מנכרי לעשותה לצורך מצוה. לעומת השולחן ערוך, הרמ"א (או"ח רעו, ב) הזכיר גם את דעת המקלים, אף שלא סמך עליה להלכה:
 
"יש אומרים דמותר לומר לאינו יהודי להדליק לו נר לסעודת שבת משום דסבירא ליה דמותר אמירה לאינו יהודי אפילו במלאכה גמורה במקום מצוה... ויש להחמיר במקום שאין צורך גדול, דהא רוב הפוסקים חולקים על סברא זו".
 
המשנה ברורה שם פוסק בנחרצות להחמיר כדעת השולחן ערוך, אך סבור שיש מקום אחד שבו ניתן לסמוך על בעל העיטור:
 
"ומכל מקום מותר לומר לאינו יהודי לתקן את העירוב שנתקלקל בשבת כדי שלא יבואו רבים לידי מכשול, וכדאי הוא בעל העיטור לסמוך עליו להתיר שבות דאמירה אפילו במלאכה דאורייתא במקום מצוה דרבים".
 
כאשר הרבים ידעו בכניסת שבת שיוּתר להם לטלטל, וההיתר נשלל לפתע – המכשול גדול, והרצון להקל עז. בכגון זה, וכדי להציל את הרבים מן העבירה, מתיר המשנה ברורה לבקש מן הנכרי לעשות את כל הדרוש לתיקון העירוב, ואפילו במלאכות האסורות מדאורייתא.
 
הלכה נוספת בעניין עירוב שנקרע באמצע השבת מעוררת דיון עקרוני ומעניין. כאמור, ה"רבים" התבססו על העירוב ותכננו לטלטל בשבת כרגיל. כפי שראינו, המשנה ברורה חושש מן המכשול שבדבר, כאשר הרבים יבואו לטלטל באיסור. כמה מן הפוסקים הפעילו בהקשר זה את השיקול ההלכתי "מוטב יהיו שוגגים ואל יהיו מזידים". כך כתב בשמירת שבת כהלכתה (יז, לד):
 
"אם אי אפשר לתקן את העירוב בשבת – מוטב שלא להכריז ברבים שאסור לטלטל".
 
ובהערה שם:
 
"ומהגרש"ז אויערבך זצ"ל שמעתי דמוטב לא לפרסם בכל אופן, כי רבים לא ישמעו בקולם, ומוטב שיהו שוגגים, וקיל משוגגים כיון דהוי מתעסק בדרבנן, מכיון שחושבים שהטלטול במקום מותר... מפני שמעמיד את העירוב על חזקתו".
 
הגרש"ז משלב בין הכלל ההלכתי הבסיסי "מוטב יהיו שוגגים" ובין ניתוח האיסור העומד לפנינו: איסור דרבנן (אם אמנם מדובר על כרמלית, ולא על רשות הרבים דאורייתא) המתבצע מתוך התעסקות ומתוך הנחה הלכתית תמימה ופשוטה כי העירוב כשר.
 
כאמור, משפט קצר זה מעורר ספק עקרוני: היכן עובר הגבול בין החובה להציל אדם מעבירה ובין החשש שמא הוא כלל לא ישמע ל"מציל", ונמצא שהוא עובר במזיד במקום לעבור בשוגג? אימתי מעוניינים אנו להיכנס לניסיון ולעמוד בו, ואימתי היינו מעדיפים להימנע מן הניסיון מלכתחילה?
 
בשמירת שבת כהלכתה שם מסיים:
 
"אבל יודיע על כך לצנועים, שמובטח לו שישמעו בקולו [=ולא יטלטלו]".
 
יהי רצון מלפניך שתתן חלקנו עם הצנועים, ואל תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון.