עירובין דף צז – איסור תחומין בחפצים

  • יהודה רוזנברג
הגמרא בדף צז ע"ב דנה בשיטתו של רבי יהודה, המתיר לאדם להעביר לחברו חפץ כדי להעבירו לחבר נוסף, וכך – על ידי שרשרת ארוכה של בני אדם – אפשר להוליך את החבית מרחק רב, ואפילו חוץ לתחום. הגמרא מקשה על דעה זו: הלוא גם בחפצים שייך דין תחומין, ואסור להוציא חפץ מתחום שביתתו!
 
האמוראים מציעים מספר פתרונות לבעיה זו, ואחד מהם הוא תירוצו של רב אשי, הקובע שהחפצים שבהם עוסק רבי יהודה הם חפצי הפקר, שאין בהם דין תחומין ולכן מותר להוליכם גם יותר מאלפיים אמה.
 
הראשונים נחלקו בהסבר התירוץ:
 
א. התוספות (ד"ה הכא) הסבירו שגם לחפצי הפקר יש תחום שעד אליו אפשר להוליכם – תחומו של האדם שזכה בהם. לכן תחומם של מים שנשאבו מן הבאר בשבת נקבע לפי תחומו של מי ששאב אותם, ורק כאשר הוא התכוון שלא לזכות בהם, וממילא הם נותרו ברשות הפקר, אפשר להוליכם למרחק גדול יותר.
 
ב. הרשב"א והריטב"א הביאו את דעתו של הראב"ד, הסובר שתחומם של חפצי ההפקר נקבע לפי תחומו של האדם שזכה בהם, אך אם הוא נתן את החפצים לחברו – תחומם של החפצים משתנה ונגרר אחר תחומו של הבעלים החדש. זאת בניגוד לחפצים שהיו שייכים לאדם מסוים בתחילת השבת, שאף אם הוא נתן אותם לחברו – תחומם נקבע לפי תחומו של הבעלים המקורי.
 
את הבחנתו של הראב"ד בין חפצים שהיו שייכים לאדם בתחילת השבת לחפצי הפקר שאדם זכה בהם במהלך השבת הסביר הריטב"א (לעיל מה ע"ב) בשמו:
 
"דכיון שלא קנו שביתה לעצמן בבין השמשות מפני שלא היו להם בעלים, עכשיו שבא אדם וזכה בהם הכניסום בכלל נכסיו מיהת בעודן ברשותו, וכשחזר ונתנן לאחר נתבטלה שביתתו וקנו שביתה כרגלי מי שבאו לידו, ואין אומרים שלא תתבטל שביתת בעלים ביום טוב אלא במי שהיו בעלים גמורים מערב יום טוב ממש".
 
הראב"ד מחלק בין חפצים שהיו להם "בעלים גמורים" בכניסת השבת ובין חפצי הפקר – חפצים שהיו להם בעלים בכניסת השבת קונים שביתה לפי תחומו של הבעלים המקורי, ואילו תחומם של חפצי הפקר נקבע בכל עת לפי תחומו של הבעלים הנוכחי.
 
נראה שלדעת הראב"ד יש שני מסלולים באיסור תחומין בחפצים:
 
א. איסור מחמת החפץ עצמו – אסור להוציא חפץ מן התחום שנקבע לו בכניסת השבת. תחום זה נקבע לפי רגלי הבעלים, ולכן רק חפצים שהיו ברשותו של אדם בכניסת השבת קובעים לעצמם שביתה על פי דין זה.
 
ב. איסור מחמת הבעלים – אסור שחפציו של אדם יצאו מתחומו. איסור זה, המתמקד באדם, נוהג בחפצים השייכים לאדם ברגע מסוים, ואם האדם נותן חפץ לחברו – תחומו של החפץ משתנה.
 
חפצי הפקר לא קבעו שביתה לעצמם בכניסת השבת, ולכן שייך בהם רק הדין השני, ואילו חפצים שהיו להם בעלים בכניסת השבת שייכים בדין הראשון, ותחומם נקבע לפי הבעלים הראשון.
 
[יש לציין שהראב"ד מוסיף, על פי הסוגיא בדף מה, ששני דינים אלו שייכים רק בחפצים שהיו שייכים בדין תחומין בשעת כניסת השבת, אך חפצים שכלל לא היו שייכים בדין זה, כגון מי נהרות שהיו נעים ונדים בכניסת השבת ולא קבעו שביתה, מותר להוציאם מרשות הבעלים, וכל אדם יכול לטלטלם בכל תחומו, ואכמ"ל.]