עירובין דף קד – המכניס שרץ למקדש

  • יהודה רוזנברג
הגמרא בדף קד ע"ב מביאה את דבריו המפתיעים של שמואל:
 
"המכניס טמא שרץ למקדש – חייב, שרץ עצמו – פטור
מאי טעמא? אמר קרא 'מזכר ועד נקבה תשלחו' – מי שיש לו טהרה במקוה, יצא שרץ שאין לו טהרה".
 
לדעת שמואל רק דבר שיכול להיטהר במקוה נכלל בחובת שילוח טמאים, ולכן אדם שהכניס שרץ – שאין לו טהרה – פטור. הנימוק לקביעה זו הוא שבפרשיה העוסקת בשילוח טמאים ציוותה התורה "מזכר עד נקבה תשלחו", ובאיסור זה נכלל רק מה שדומה לזכר ולנקבה – כלומר לבני אדם – בכך שיש לו טהרה במקוה.
 
בהמשך מציעה הגמרא הסבר אחר, שלפיו הפסוק ממעט כלי חרס, שאינו נעשה אב הטומאה, בניגוד לאדם. על פי הסבר זה גם המכניס שרץ למקדש חייב, משום שהשרץ עצמו הוא אב הטומאה.
 
את קביעתו המפתיעה של שמואל אפשר להבין בשתי דרכים. הדרך האחת היא לומר שזהו דין בהלכות ביאת מקדש – העובדה שחפץ כלשהו יכול להיטהר במקוה היא סימן לחשיבותו, ודוקא הכנסת חפצים כאלה בטומאה נאסרה, משום שהיא נחשבת כמטמאת את המקדש עצמו בשל נוכחותה המשמעותית של הטומאה. לשון אחר: כדי שהכנסת החפץ הטמא למקדש תהיה משמעותית עליו להיות חפץ בעל חשיבות, וסימן לדבר – שיש לו טהרה במקוה, בניגוד לכלי חרס ואף לאוכלין ומשקין, שאין להם טהרה, וחשיבותם אכן פחותה.
 
אפשרות אחרת להבין את דעת שמואל היא לומר שחוסר היכולת להיטהר מעיד על פגם כלשהו ברמת הטומאה של החפץ. פגם זה עשוי להתבטא בכך ש"כל שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה", כפי שקבעו רבים מן הראשונים (ראו תוספות שבת פד ע"ב, התולים קביעה זו בסוגייתנו).
 
יתכן שגם פגם זה בטומאתו של דבר שאין לו טהרה במקוה שורשו בכך שחוסר היכולת להיטהר קשור לחשיבותו הפחותה של החפץ. רבים עמדו על כך שאחד המשתנים החשובים המשפיעים על רמת הטומאה שחפצים שונים יכולים לקבל הוא חשיבותו של החפץ וקרבתו לעולמו של האדם, וכאמור – יתכן שהיכולת להיטהר במקוה קשורה בחשיבות זו.
 
על פי הבנה זו נצטרך להסביר מהו החסרון בטומאתו של השרץ, שהרי השרץ עצמו טמא כאב הטומאה, בניגוד לכלי חרס. יתכן שיש מקום להסביר זאת על פי הבנה קיצונית מעט, הגורסת שהשרץ עצמו אינו טמא, אלא שהוא מטמא את הנוגע בו. סברא דומה עולה מלשונו של הספרי זוטא (פרשת חוקת) בנוגע לטומאת מת: "'הנוגע במת' – נוגע במת טמא, אין מת עצמו טמא". על פי הבנה זו יש מקום לומר כך, על פי דעת שמואל, גם בנוגע לשרץ: העובדה שהשרץ אינו יכול להיטהר במקוה נובעת מכך שהוא אינו טמא בעצמו, אלא יוצר טומאה ומעביר אותה לנוגע בו.
 
[סברא זו מחודשת וקשה למדי, אך שמעתי כדוגמתה מתלמידי חכמים חשובים, וצ"ע.]