עירובי תחומין וחצירות על ידי קטן

  • הרב אביהוד שורץ
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

עירובין דף לא - עירובי תחומין וחצירות על ידי קטן

המשנה בדף לא עמוד ב קובעת, שהמשלח עירוב ביד קטן - אין זה עירוב. הגמרא מוסיפה:

"והאמר רב הונא: קטן גובה את העירוב?! לא קשיא: כאן - בעירובי תחומין, כאן - בעירובי חצירות".

אם כן, קטן רשאי לגבות עירוב חצירות, ובכך לאפשר לדיירי הבתים לטלטל בבתים ובחצר בחופשיות; ואולם אינו מוסמך להציב עירוב תחומין ולהוסיף עוד אלפיים אמה על תחומו הקבוע של המשלח. בראשונים על אתר מצאנו הסברים שונים להבחנה זו. הביאור הפשוט ביותר בסוגיה הוא זה של התוספות:

"לכן נראה לפרש דעירובי תחומין הואיל ואסמכוה אקרא חמירי ולא הימנוהו רבנן ולא הוי עירוב".

כידוע, נחלקו תנאים (ואף נחלקו ראשונים להלכה) האם עירובי תחומין מדאורייתא או מדרבנן. אף אם עירובי תחומין מדרבנן בלבד, ברור שיש להם יסוד וסמך בתורה יותר מלעירובי חצירות, ולכן בעירובי תחומין החמירו יותר, ומנעו את הנחת העירוב על ידי קטן. על פי גישה זו של התוספות, אין להסיק מסוגייתינו מסקנות עקרוניות בדבר אופיים של עירובי תחומין לעומת עירובי חצירות, שכן מדובר על הבחנה נקודתית בין דין חמור ובין דין קל.

הסבר נוסף, אשר אף הוא נוקט נימה טכנית, מצוי ברשב"א ובריטב"א. כך כותב הרשב"א:

"כאן בעירובי חצירות שיש דעת אחרת מקנה, כאן בעירובי תחומין שאין דעת אחרת מקנה; דכל שיש דעת אחרת מקנה - בדרבנן זוכה בין לעצמו בין לאחרים".

הרשב"א מסביר שאופן התקנת עירובי תחומין שונה מעירובי חצירות. בעירובי חצירות יש צורך בהשתתפות פעילה מצד כל אחד מבני החצר. לפיכך, הקטן זוכה לסיוע מזה המעניק לו את המזון לעירוב החצירות, ועל כן המהלך תקין. בעירובי תחומין הקטן נדרש להשלים את המשימה בכוחות עצמו, והוא איננו מסוגל לעשות זאת.

פירוש קרוב לזה של הרשב"א, אך בעל אופי עקרוני יותר, מצוי במשנה ברורה. בסימן תט פסק המחבר שלא ניתן להניח עירוב תחומין על ידי קטן, והמשנה ברורה שם (ס"ק מא) מסביר:

"מה שאין כן בעירובי חצירות דשם העיקר הוא מה שמקבץ מכולם ועל ידי זה מתערבין יחד, לכן מהני גם על ידי קטן".

וחזר על דבריו גם בסימן שסו (ס"ק כח):

"ואפילו קטן יכול לגבות העירוב ולקבצו, והכל מטעם הנ"ל, שאינו משום קנין שיהא צריך בר דעת להקנות. ואף על פי שאין במעשה קטן כלום, מכל מקום העירוב נעשה ממילא כשהונח בבית".

דברי המשנה ברורה מדויקים בלשון הגמרא בסוגייתינו, הקובעת שניתן "לגבות" את העירוב על ידי קטן. לאמור - בעירובי תחומין נעשה ניסיון להחיל חלות הלכתית, ו"לייצר" מקום שביתה וירטואלי בקצה התחום. פעולה כזו איננה אפשרית על ידי קטן. אך בעירובי חצירות, מדובר על מהלך בעל אופי שונה לחלוטין: כל בני החצר מבקשים להפוך עצמם למשפחה אחת גדולה, וכל אחד תורם את חלקו. משפחתיות זו נובעת מעצם המגורים המשותפים, וכל שיש לעשות הוא לגבות את העירוב. את זאת, כמובן, יכול לעשות גם קטן.

דבריו של המשנה ברורה מבוססים, למעשה, על פירושו של רש"י בסוגייתינו. התוספות והרשב"א הנ"ל דוחים את דברי רש"י, אך נראה מן המשנה ברורה שקיבלם להלכה. כך כותב רש"י:

"עירובי חצירות - דערובי רשותייהו בעלמא הוא, הלכך ממילא מיערב ואף על גב דאין מעשה הקטן כלום, לא איכפת לן ... אבל עירובי תחומין - אקנויי שביתה הוא, וקטן לא אלים למיקני".

רש"י מבחין באופן חד וברור בין פעולה המתבצעת "ממילא", ובין פעולה שיש בה "אקנויי", דהיינו החלת חלות הלכתית.

הדיון שלפנינו עשוי להתקשר למחלוקת הראשונים בראשית הפרק. הדפים הראשונים בפרק עוסקים במזון המתאים לעירוב. לדעת רש"י (כו עמוד ב, ד"ה בכל וד"ה חוץ), הדברים נוגעים הן למזון הנחוץ לעירובי תחומין והן למזון הנחוץ לעירובי חצירות. התוספות חולקים על כך, ולדעתם המדובר על עירובי תחומין, ובעירובי חצירות יש צורך דווקא בפת. לכאורה, יש לדייק מאותה הסוגיה כי עירוב חצירות הוא בעל אמות מידה מחמירות יותר מעירוב תחומין, ואם כך, הדברים אינם עולים בקנה אחד עם סוגייתינו.

אך נראה לפרש, שבעירובי חצירות יש צורך במגורים בפועל, ולכן נדרשת דווקא פת שהיא עיקר סעודה. עם זאת, עיקר העירוב מבוסס על עצם המגורים, המתקיימים בלאו הכי, ומצד המעשה ההלכתי די באיסוף ובגבייה של הפת בלבד, ואפילו על ידי קטן. בעירובי תחומין, לעומת זאת, אין מדובר על מגורים של ממש, אלא על "מקום לינה", כפי שמגדיר רש"י שם. גם מזון שאיננו פת עשוי להגדיר מקום כמקום לינה, אך הגדרה זו מצד עצמה הינה מחודשת, משום שהיא מבקשת לבסס מגורים וירטואליים. בכדי לעשות זאת יש צורך בכוח וביצירתיות הלכתית, ולזאת קטן איננו מסוגל.

הרב אביהוד שורץ