עירוי, צלי ותתאה גבר

  • הרב אלי טרגין והרב משה כהן
נושאים בהלכות כשרות
שיעור מספר 16
עירוי, צלי ותתאה גבר
א. עירוי מכלי ראשון
עירוי כאשר לא נפסק הקילוח
בעבר[1] עסקנו בכלי ראשון וכלי שני, וכעת נתמקד בעירוי מכלי ראשון, דהיינו שפיכת הנוזלים הרותחים מן הכלי הראשון לכלי אחר או על מאכל אחר.
ישנן שלוש דעות מרכזיות בראשונים בשאלת היחס לעירוי:
א. דינו של עירוי הוא ככלי ראשון. כך סובר ר"י (תוספות, שבת, מב:, ד"ה "אבל"), ויש לו כמה ראיות לכך. ראשית, דעת ר' יונה בירושלמי בשבת (ג', ה) היא שדינו של עירוי הוא ככלי ראשון[2]. שנית, הגמרא בע"ז (עד:) אומרת שניתן להכשיר גת בעירוי מכלי ראשון, ומכיוון שהיא זקוקה להגעלה, מוכח שעירוי הוא ככלי ראשון.[3] כמו כן, הגמרא בפסחים לז. אומרת שקמח שנשפכו עליו מים רותחים פטור מהפרשת חלה כיוון שהוא מבושל, ומכאן הוכחה נוספת שעירוי הוא ככלי ראשון. בנוסף לכך, הגמרא בזבחים צה. אומרת שלעניין הבלעת טעם חטאת בכלי, עירוי נחשב כבישול גמור[4].
ב. דינו של עירוי הוא ככלי שני. כך סברו הרשב"ם (בתוספות שם) והרמב"ן (ע"ז, עד:, ד"ה "נעוה"). ראייתם המרכזית היא מדעת שמואל בפסחים עו., הסבור כי כאשר דבר חם נופל על דבר קר, התחתון גובר[5] ("תתאה גבר"). מכך ניתן להסיק כי בעירוי מכלי ראשון על גבי צונן הצונן שתחתיו יגבר, והדבר נחשב לכלי שני. הוכחה נוספת היא מן הגמרא בשבת קמה:, האומרת שמותר לערות בשבת על אוכל לא מבושל, ומכאן שעירוי הוא ככלי שני (שכן אם הוא נחשב לכלי ראשון הדבר היה אסור מדין בישול בשבת)[6].
ג. עירוי מבשל כדי קליפה, דהיינו השכבה החיצונית[7] של המאכל שעירו עליו מתבשלת, אך לא שאר המאכל. כך סוברים התוספות בשבת (שם, במסקנת דבריהם) ור"ת (תוספות, זבחים, צה.). ראייתם המרכזית היא מן הגמרא בפסחים עו., ממנה עולה כי על אף שבדרך כלל התחתון גובר ("תתאה גבר"), אם יערו דבר חם על גבי דבר צונן הוא יבשלו רק כדי קליפה. הש"ך (ק"ה, ה) ביאר כי לדעת הרשב"ם יש לחלק בין בישול לבין הבלעה: עירוי לא יכול לבשל או להבליע ולהפליט בו זמנית, אלא רק להפליט כדי קליפה. משום כך, הש"ך התיר לערות מים רותחים על תרנגולת לאחר שחיטה ולפני מליחתה ("למלוג"), כיון שאין ביכולתם להפליט את הדם ולהבליעו חזרה בעוף.[8] ר"י, לשיטתו, יטען כי גמרא זו עוסקת במקרה של עירוי בו נפסק הקילוח, דהיינו שהנוזל אותו מערים התנתק מן הכלי טרם שהוא פגע במאכל שעירו עליו, ולכן דינו קל יותר מעירוי שלא נפסק הקילוח, שדינו ככלי ראשון ממש.[9]
נראה שהסיבה למחלוקת נובעת מביאור הסיבה להקלה בדינו של כלי שני. אם נאמר שהסיבה היא שיש לו דפנות קרות שמקררות את המאכל המונח בתוכו, עירוי צריך להיות ככלי ראשון, שהרי שבעירוי אין דפנות קרות; אולם אם נאמר שהסיבה להקל היא משום שלכלי שני אין דפנות חמות, יש להקל בעירוי, שהרי אין לו דפנות חמות (עיינו תוספות, שבת, מ:, ד"ה "ושמע").[10] הדעה הסוברת שעירוי מבשל כדי קליפה היא דעת ביניים: מצד אחד בעירוי אין דפנות חמות, אך מצד שני אין דפנות קרות, ולכן עירוי חמור מכלי שני אך קל מכלי ראשון.
להלכה, השו"ע פסק בהלכות תערובות (יו"ד, ס"ח, י) כדעת ר"ת, שעירוי מבשל כדי קליפה וגם מבליע ומפליט כדי קליפה. לכן, אסור לערות מכלי ראשון על עוף לפני מליחתו ואם עירה - יש לקלף את העור (שהרי העור, השכבה החיצונית, בושל בדם). הט"ז (או"ח, שי"ח, טז) והפרי מגדים (יו"ד, ק"ה, שפתי דעת, ה) מציינים כי עירוי מבשל כדי קליפה לחומרא בלבד, ולא לקולא, ולכן לא ניתן להגעיל כלים על ידי עירוי מכלי ראשון, ונראה שגם הש"ך סובר כך (ק"ה, ה).
עירוי כאשר נפסק הקילוח
הרמ"א פוסק להקל במקרה בו נפסק הקילוח:
ולא מקרי עירוי אלא כשלא פסק הקלוח מכלי הראשון כשנגע למטה, אבל אם פסק כבר לא מיקרי עירוי, ואינו אוסר.
(ס"ח, י).
האחרונים נחלקו בביאור דבריו:
א. הש"ך (ק"ה, ה) כותב שדברי הרמ"א מוסבים על מליגה בלבד (הנושא בו עוסק כל סימן ס"ח), כיוון שכדי לאסור במליגה יש צורך בהפלטה והבלעה כאחת;[11] אך כאשר די בהבלעה בלבד כדי לאסור (כמעט כל עירוי למעט מליגה), גם הרמ"א סובר שיש בישול כדי קליפה אף אם נפסק הקילוח.
ב. הפרי חדש (ס"ח, יח) והכרתי והפליתי (ק"ה) סוברים שדברי הרמ"א מוסבים על כל עירוי: עירוי אינו אוסר אם נפסק הקילוח.
ג. הפרי מגדים (ס"ח, משבצות זהב, ט, בדין הרביעי) כותב שאם לא נפסק הקילוח זהו איסור תורה, ואם נפסק הקילוח זהו איסור דרבנן (נפקא מינא לספקות). כמו כן, לדעתו, כאשר נפסק הקילוח איסור כדי קליפה הוא חומרא בלבד, ולכן, אם לאחר העירוי המאכל התבשל או אם אי אפשר לקלוף, התבשיל מותר, לפחות בהפסד מרובה.
השו"ע (צב, ט) אומר שאם נטפה טיפה מנר חֵלב על כלי, די לגרד את החֵלב מן הכלי והכלי מותר לגמרי. מכך ניתן להבין שלדעתו אם נפסק הקילוח אין כלל איסור (כדעת הפרי חדש והכרתי ופליתי בדעת הרמ"א), אך האחרונים נחלקו בהסבר דעתו:
א. לדעת החכמת אדם (נ"ט, ב) השו"ע הקל רק כאשר מדובר בטיפה בודדת, המתקררת מהר כאשר הקילוח נפסק.
ב. לדעת המנחת יעקב (נ"ו, טו) השו"ע הקל רק בכלים, למעט כלי חרס; אך אוכל וכלי חרס בולעים בקלות רבה, כיוון שהם רכים, ובהם עירוי אסור גם אם הקילוח נפסק.[12]
עירוי המזדחל
עירוי המזדחל הוא מקרה של עירוי רציף (דהיינו שהקילוח לא נפסק) מכלי ראשון על גבי שולחן (או משטח אחר), ולאחר שהנוזל נשפך על השולחן הוא פגע במאכל אחר.
לדעת תרומת הדשן (קפ"א) גם מקרה כזה נדון כעירוי כלי ראשון, וכך פסק הרמ"א (צ"ב, ז). לדבריהם, למרות שהעירוי מזדחל, הרי שכיוון שהוא מחובר לכלי הראשון, כל טיפה איננה מאפשרת לטיפה שלפניה להתקרר. לכן, אם הקילוח נפסק, מקרה זה נידון ככלי שני בלבד (ולעיל כבר ראינו שיש הסוברים שבכל מקרה בו נפסק הקילוח הרמ"א מקל להחשיבו ככלי שני). לדעת האיסור והיתר (ל"א, ד - ה) אין לעירוי המזדחל דין כלי ראשון, כיוון שהנוזל התקרר (על ידי המגע עם השולחן) לפני שהוא פגע במאכל.
החוות דעת (צ"ב, כג) סובר שיש להקל לעניין בישול ולהחמיר לעניין בליעה. נראה שיש לפסוק שיש לעירוי המזדחל דין כלי ראשון לחומרא, אך כיוון שזו רק חומרא מספק, הרי שכשמצטרף ספק נוסף אנו מקלים. על כל פנים, עולה מכאן שמים רותחים היוצאים מברז, נחשבים לחומרא ככלי ראשון (גם אם הצינורות הם כלי שני, שהרי המים מחוברים לדוד הרותח).
ניצוק
המשנה במכשירין (ה', י) אומרת שאם אדם עירה משקה צונן טהור לתוך משקה חם טמא, כל הנוזל הטהור נטמא, גם החלק שנשאר בתוך הכלי. מקרה כזה, בו יש רציפות של נוזל בין שני הכלים, נקרא "ניצוק" (עיינו, למשל, טהרות ח',ט ובמפרשי המשנה שם).
תרומת הדשן (פסקים, ק"ג) כותב שדין זה קיים רק בטומאה ולא באיסורים, אך המרדכי (מובא בדבריו) כתב שדין זה קיים גם באיסורים. הרמ"א (ק"ה, ג) פסק את המרדכי לכתחילה, ואסר לערות מכלי שיש בו שומן כשר לתוך נר דולק שיש בו חֵלב או שומן אסור.            
הש"ך (ק"ה, יא) מבאר דין זה בכך ש"ההבל עולה מהנר למעלה", והט"ז (ק"ה, ו) ביאר "דדתאה גבר, ומחברו בניצוק". הפרי מגדים (או"ח, תמ"ד, אשל אברהם, ד) והפלתי (ק"ה, ח) מבארים שלפי הטעם של הט"ז יש לאסור גם כאשר שניהם צוננים או שניהם חמים, כי התחתון מתחבר לעליון, ואילו לפי הש"ך יש לאסור רק כאשר התחתון חם והעליון צונן, כי אז ההבל של התחתון עולה ומשפיע על העליון.[13] למעשה, הפרי מגדים (יו"ד, ק"ה, משבצות זהב, ו) הבין שגם הט"ז מחמיר רק בצונן לתוך חם, וגם החכמת אדם (נ"ט, ה) פסק כך להלכה. אולם, בהלכות פסח מצאנו כמה אחרונים שהחמירו לכתחילה גם בחם לתוך חם, וכתבו שלכתחילה אין לערות מכלי ראשון חם כשר לפסח לתוך כלי חמץ, כדברי הט"ז הנ"ל, ויש להעביר תבשילי פסח לכלי חמץ רק על ידי מצקת (שו"ע הרב, או"ח, תנ"א, נט; משנה ברורה, תמ"ד, שער הציון, ד).
לכן, אין לערות נוזל קר לתוך נוזל חם כאשר אחד מהם בשרי ואחד מהם חלבי, כפסק הרמ"א והש"ך, למשל אסור לערות מים קרים מכוס חלבית על בשר רותח. מעיקר הדין ניתן לערות חם לתוך חם, צונן לתוך צונן, או חם לתוך צונן, אלא שלכתחילה טוב לחשוש ולאסור זאת. אם אדם רוצה לערות מקומקום חשמלי לתוך תבשיל בשרי, הרי שלכאורה למרות שמעיקר הדין ניתן לעשות זאת (כי גם העליון חם), יש להחמיר לשיטת הט"ז ביו"ד. יש אחרונים שהקלו בכך, וכתבו שרק לעניין חמץ, בגלל חומרתו המיוחדת, יש לחשוש לשיטת הט"ז; אך באיסור והיתר, ובפרט בהיתר ממש, כגון בשרי וחלבי, ובפרט בפרווה לבשר (כגון קומקום חשמלי) אין להחמיר.[14]
 
ב. צלייה
עד כאן עסקנו במעבר טעם בבישול, דהיינו כאשר יש נוזלים אשר מעבירים טעם בין שתי החתיכות. כאשר לא מעורבים נוזלים, אלא שתי חתיכות יבשות חמות הונחו אחת על השנייה, המצב מוגדר צלייה, וכעת נראה מה דינה.
ההבחנה בין כחוש לשמן
הגמרא בחולין צו: עוסקת בירך שנצלתה עם גיד הנשה בתוכה, והיא נאסרת בנתינת טעם משום השומן שבגיד. הגמרא מבארת שדין זה אמור בבישול, אך בצלייה התפשטות הטעם שונה:
אמר שמואל: לא שנו אלא שנתבשל בה, אבל נצלה בה - קולף ואוכל עד שמגיע לגיד. איני, והאמר רב הונא: גדי שצלאו בחלבו - אסור לאכול אפילו מראש אזנו!
שאני חלב - דמפעפע; ובחלב אסור? והאמר רבה... קולף ואוכל... ההוא - כחוש הוה.
מן הגמרא עולה שבצלייה יש לחלק בין חתיכות כחושות (ללא שומן) לבין חתיכות שמנות (עם שומן): אם החתיכות כחושות נאסר כדי קליפה, כיוון שללא שומן הטעם לא יכול לעבור לכל החתיכה (על פי תוספות ד"ה "ההוא"), ואם הן שמנות הכל נאסר ("אסור לאכול אפילו מראש אזנו", כלומר ביטול בשישים), כיוון שהשומן מעביר את הטעם ("מפעפע").
מן הגמרא בפסחים עה: עולה שיעור אחר של פעפוע בצלי:
נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו - יטול את מקומו.[15]
כלומר, ישנם סך הכל שלושה שיעורים - קליפה, נטילה[16] ואיסור בכולו, ושני מצבים - כחוש ושמן, והראשונים נחלקו מה דינה של צלייה:
מן התוספות (חולין צו: ד"ה "עד") עולה שצלי שמן מפעפע בכולו (ולכן אם יש פי שישים מהאיסור הכל מותר, ואם לא - הכל אסור), אך צלי כחוש לא מפעפע. הסבר אחד של תוספות הוא שבכחוש יש צורך תמיד לנטילה, וכשהגמרא בחולין אמרה שצריך קליפה הכוונה היא בעצם לנטילה. הסבר שני של תוספות (אותו הוא נוטה לדחות) הוא שהגיד מפעפע פחות מרוטב, ולכן ברוטב יש צורך לנטילה, ואילו בגיד די בקליפה.[17]
הרשב"א (תורת הבית, בית ד', שער א, ד"ה "ועתה נבאר", ו.) מסביר שצלי שמן מפעפע בכולו, אך קיים חשש שלא היה פעפוע בכל החתיכה, ולכן יש צורך בנטילה בנוסף לכך[18]. בצלי כחוש מצד הדין די בכדי קליפה, אבל יש לנהוג כך רק באיסור דרבנן, כמו שומן גיד, ואילו באיסור תורה יש צורך בכדי נטילה.
הרמב"ם (מאכלות אסורות, ט"ו, לב) סבור שתמיד יש צורך בשישים, הן בכחוש והן בשמן אך אין צורך בקליפה. כוונת הגמרא בחולין היא שאם יש שישים קולף ואוכל עד שמגיע לאיסור (שהרי שם מדובר בירך שנצלתה עם גיד הנשה בתוכה) ואז מסירו, ודי בכך.
השו"ע (ק"ה, ד - ה) פסק כדעת הרשב"א: אם שתי החתיכות כחושות יש צורך בקליפה, ואם אחת שמנה יש צורך בשישים ובנוסף לכך נטילה. הרמ"א סובר שאנו לא יודעים להבחין בין כחוש לבין שמן, ולכן חוששים תמיד שמא אחת החתיכות היא שמנה, ובכל מקרה אוסרים את כולה (אם אין שישים), אלא אם כן ישנה וודאות שמדובר במאכל יבש לגמרי ללא כל שמנוניות. המהרש"ל (חולין, ח', ע) סבור כרמב"ם - אפילו במקרה שוודאי שאין כל שמנונית יש להחמיר ולאסור הכל (אם אין שישים). כף החיים (ק"ה, נו) מציין שגם הספרדים מחמירים כרמ"א.
בכל מקרה, עולה מכאן כי בכחוש נטילה היא מעיקר הדין אך בשמן מדובר על חשש, ולקמן נראה שיש לכך השלכה במקרה ובישל בלא להסיר את הקליפה.
איסור כחוש והיתר שמן
כאשר מדובר על איסור שמן והיתר כחוש ניתן להבין שהשומן האסור מפעפע ואוסר את חתיכת ההיתר, אך מה הדין כאשר האיסור כחוש וההיתר שמן?
הטור (ק"ה) כותב שגם אם האיסור כחוש וההיתר שמן האיסור מפעפע בכל ההיתר. הבית יוסף מבאר שמקור הדין הוא בפסחים עו:: רב אומר שאפילו אם צלו בשר בהמה שחוטה שמן ובשר נבילה כחוש בתנור אחד, ריח בשר השחוטה מפטם את בשר הנבלה הכחוש, דהיינו בשר הנבילה נחשב לשמן מכוח שומן השחוטה שנכנס בו, וכעת בשר הנבלה מפטם את בשר הכחושה. שם מדובר על ריח, דהיינו כאשר אין מגע בין החתיכות, והבית יוסף טוען שאם יש מגע בין החתיכות כל שכן שיהיה פיטום. השו"ע ק"ה, ה פוסק כטור.
הט"ז (ק"ה, י) הקשה על כך מעקרון שקבעו תוספות (חולין, צו:, ד"ה "אפילו"), שחתיכה שנאסרה לא יכולה לאסור יותר מן האיסור המקורי: לא יתכן שהשומן שנבלע בחתיכת האיסור, שהיה מותר מעיקרו (שהרי השומן מגיע מחתיכת ההיתר) יאסור יותר ממה שחתיכת האיסור הכחושה מעיקרה יכולה לאסור.[19] לכן, הט"ז חולק על הטור והשו"ע, ולדעתו אם האיסור כחוש וההיתר שמן יש לאסור רק כדי נטילה (אך למעשה, כפי שראינו, לדעת הרמ"א גם בכחוש יש לאסור את כולה, כיוון שלא ניתן להבחין בין כחוש לבין שמן). הש"ך (ק"ה, יט; צ"ב, ג) החוות דעת (ק"ה, חידושים, טז) והחכמת אדם (ס', ג) פוסקים כדעת הטור והשו"ע, שגם אם חתיכת ההיתר שמנה וחתיכת האיסור כחושה, חתיכת ההיתר נאסרת. הם מיישבים את קושיית הט"ז בכך שבמקרה הנ"ל לא השומן שהיה מותר מעיקרו גורם לאיסור, אלא השומן העניק לחתיכת האיסור תכונות של חתיכה שמנה, והעקרון של תוספות תקף רק לגבי מקרים בהם החתיכה לא אסורה מחמת עצמה, אלא בלועה מאיסור.[20]
איסור בלוע
השו"ע (ק"ה, ז) כותב כי איסור הבלוע באוכל אינו אוסר בצלייה כלל אם הוא כחוש (ואם הוא שמן הוא מפעפע ואוסר), והש"ך (ק"ה, יז - יח) העיר שבמקרה זה גם לשיטת הרמ"א יש להבחין בין כחוש לבין שמן.
הרמ"א (שם) אומר שדין השו"ע תקף רק לגבי איסור הבלוע באוכל, אך איסור הבלוע בכלי מפעפע גם אם הוא כחוש, וצריך להסיר כדי קליפה או כדי נטילה אם יש לחלוחית (ש"ך, שם, כג).[21]
בכל מקרה, איסור הבלוע בכלי לא מפעפע מכלי לכלי ללא אוכל או נוזלים ביניהם, כמו בשתי קדירות חמות המונחות זו בצד זו (תוספות, חולין, קח., ד"ה "טיפת"; ברמ"א צ"ב, ח)
ג. דין תתאה גבר
צלייה היא כאשר שתי החתיכות חמות, ובמקרה זה אין הבדל האם האיסור נפל על ההיתר או להפך. מקרה בו אחת מן החתיכות חמה והשנייה קרה לא מוגדר כצלייה, ויש לו דינים אחרים, אותם נסביר מייד.
כאשר החתיכה התחתונה חמה והעליונה קרה
בגמרא בפסחים עו. יש מחלוקת בין רב לבין שמואל במקרה שחתיכה קרה נפלה על חתיכה חמה. לדעת רב עילאה גבר (העליון גובר), ולדעת שמואל תתאה גבר (התחתון גובר). מהו טעמו של שמואל, שתתאה גבר? התורת חטאת (כ"ג, ב) כותב שטבע החום לעלות למעלה. ערוך השולחן (צ"א, יא - יב) התקשה בכך, שכן החימום תלוי בכמות - כמות גדולה של אוכל קר תגרום לכמות קטנה של אוכל חם להתקרר, וכמות גדולה של אוכל חם תגרום לכמות קטנה של אוכל קר להתחמם. לכן, לדעתו, דין תתאה גבר תקף רק בכמויות שוות של אוכל, אך בכמויות שונות הולכים לפי הרוב. בדרכי תשובה (צ"א, יח) כתב שטוב לחוש לחומרא בכל מקרה, דהיינו שתחתון חם מועט יאסור, וכן שעליון חם מרובה יאסור.
השו"ע (ק"ה, ג) פוסק כדעת שמואל שתתאה גבר, ולכן אם המאכל התחתון חם ההיתר נאסר, ולא משנה אם המאכל התחתון הוא איסור או היתר.[22]
לדעת המהרש"ל (הובא בש"ך, ק"ה, י) דין 'תתאה גבר' תקף רק לגבי מקרה של שני מאכלים ולא לגבי אוכל וכלי, בהם נחמיר תמיד לאסור, אך לדעת הרמ"א (ק"ה, ג) גם בכלים חל דין תתאה גבר, וכן פסק הש"ך (שם). לכן, אם אוכל חם נפל על קדירה קרה, ההיתר צריך קליפה. אם האוכל הוא ההיתר צריך לקלוף אותו; אם האוכל הוא האיסור, צריך להכשיר את הקדירה, אך אם לא הכשירה ובישל בה האוכל מותר, כי מן הסתם יש שישים באוכל כנגד הקליפה של הקדירה.
כאשר החתיכה התחתונה קרה והעליונה חמה
במקרה שהאוכל התחתון קר הגמרא (שם) אומרת שגם לפי שמואל עד שהתחתון יקרר את העליון הוא בולע קצת, ולכן יש צורך רק בקליפה (כלומר ההיתר צריך קליפה גם הוא עליון וגם אם הוא תחתון) וכך פסק גם השו"ע.[23] יש בכך גם צד לחומרא - אפילו אם יש ביטול בשישים צריך להוריד קליפה, כאשר התחתון הוא קר, בניגוד למצב של תחתון חם, בו אם יש שישים אין צורך בקליפה. השלכה מעשית לדין זה היא מקרה של קדירת היתר חמה שהונחה על איסור צונן. במקרה זה צריך כמובן להכשיר את הקדירה, כי כדי קליפה נאסר, אולם, המאכל שבתוכה לא נאסר, כי הקדירה עצמה היא יותר מכדי קליפה (רמ"א, צ"ב, ז).
 
שתי חתיכות המונחות זו לצד זו
עד כאן עסקנו במקרים בהם חתיכה אחת נמצאת מעל השנייה. מה הדין כאשר הן מונחות אחת ליד השנייה?
אם שתיהן חמות, הרמ"א (ק"ה, ג) פוסק ששתיהן אסורות לגמרי, כי יש בליעה מליאה ביניהן. אם חתיכה אחת קרה, לדעת המהרש"ל (חולין, ח, ע; מובא בש"ך ק"ה, ט, ובט"ז, שם, ה) אם האיסור הוא החם אז ההיתר הקר נאסר כולו, כי החתיכה החמה צריכה רק להבליע בחתיכה הקרה את האיסור, ואין בכוחו של הקר להתגבר ולהתנגד לחם. אם האיסור קר וההיתר חם די בקליפה, כי כדי לאסור במקרה זה החתיכה החמה צריכה לגרום לחתיכה הקרה לפלוט, ואת זה אין בכוחה לעשות. לדעת הרמ"א (ק"ה, ג), גם אם האיסור חם ההיתר הצונן נאסר רק כדי קליפה, כיוון שהחם יכול להבליע בכל החתיכה החמה רק אם הוא נמצא למטה.
הש"ך (ק"ה, ט) פוסק כדעת הרמ"א, והט"ז (ק"ה, ה) והחכמת אדם (ס', יא) סוברים שניתן לסמוך על דעת הרמ"א בהפסד מרובה. לכן, מעיקר הדין יש לאסור היתר קר לגמרי והיתר חם כדי קליפה, אך במקום הפסד מרובה בשני המקרים אסור רק כדי קליפה.
הש"ך (צ"ב, לו) מחדש (לפי תירוץ אחד שם) שחתיכה העומדת במקומה נחשבת לתחתונה, וחתיכה שבאה בגבולה נחשב לעליונה. בפוסקים אחרים לא נראה כך, וכן לפי טעם התורת חטאת (שהובא לעיל) לדין תתאה גבר, שטבע החום לעלות, נראה לדחות את הש"ך.
קליפה בלח
עד כה עסקנו בחתיכה המונחת על חתיכה. מה הדין בחתיכה חמה שנפלה לתוך נוזל תחתון קר, כגון חתיכת בשר חמה שנפלה לתוך חלב קר - ברור שהחתיכה אסורה כדי קליפה, אך מה דין החלב?
התוספות (פסחים עו. ד"ה "תניא") סבורים שבמקרה בו לא שייך לקלף, כגון בנוזל, הנוזל מותר לגמרי, וריב"א (בתוספות, שם) סובר שצריך בחלב שישים כנגד קליפת הבשר שהרי היא נאסרה ויש לבטלה בשישים.
את דעת ר"ת ניתן להבין בשתי צורות:
א. האיסור והיתר (כ"ט, ב) באר שכדי קליפה זו רק חומרא, ולכן לא החמירו בדיעבד וכאשר לא ניתן לקלף.
ב. כיוון שמדובר בנוזל, האיסור המועט שנבלע בו נבלע מייד בכולו, ואין מצב של כדי קליפה.      
השו"ע והרמ"א (צ"א, ד) פסקו כדעת ר"ת, שהחלב מותר לגמרי. הט"ז (צ"א ז) הקשה על סתירה בדעת הרמ"א (עיינו רמ"א, ס"ט, טז), והחכמת אדם (מ"ב, י) סבור שבהפסד מרובה ניתן לסמוך על דעת השו"ע והרמ"א.
דין קליפה בדיעבד
הרמ"א (צ"א, ד) פסק על פי האיסור והיתר (כ"ט, ב) שכל מקום שצריך כדי קליפה אך החתיכה בושלה כבר, הכל מותר בדיעבד ואין צורך בשישים נגד הקליפה. הש"ך (צ"א, ח) הקשה על כך מכמה מקומות בהם מבואר שאפילו בדיעבד יש לאסור ולהצריך שישים כנגד הקליפה, ולכן הוא מחלק בין מקרים שונים: אם הקליפה לא נכרת (כגון קליפה של חַלב) היא לא אוסרת את השאר בדיעבד; אך אם היא נכרת, כגון באוכל או בכלי, היא אוסרת בדיעבד, וצריך שישים כנגדה. המגן אברהם (תס"ז, לג) כותב שר"ת התיר כדי קליפה בדיעבד רק כאשר הקליפה היא חומרא, כגון כשנפסק הקילוח. הכרתי ופלתי (צ"א, ב) יישב שהקולא של ר"ת אמורה רק ביחס לבשר בחלב, אך בשאר איסורים כדי קליפה יהיה אסור גם בדיעבד, ויצטרכו ביטול בשישים.[24] הט"ז (צ"א, ז) פסק שבכל מקרה אסור בדיעבד.
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, למשה כהן ולאלי טרגין, תשע"ב
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 

[1]   שיעור 14.
[2]   אך יש בירושלמי שם דעות אחרות.
[3]   הרשב"ם (בתוספות שם) דוחה ראייה זו בכך שהשימוש בגת הוא בצונן בלבד, והיא לא זקוקה להגעלה.
[4]   ישנם דפוסים בהם הגרסה שונה וקביעה זו לא מופיעה שם, ועל פי גרסאות אלו אין הוכחה מסוגיה זו.
[5]   בהמשך נסביר למה הכוונה, ונדון בכך בהרחבה.
[6]   ר"י תירץ זאת בכך שמדובר שם על כלי שני: מותר לערות מכלי שני, אך אסור לשים אוכל בתוכו בגלל שהדבר נראה כבישול ("מיחזי כמבשל").
[7]   אין לכך שיעור כפשוטו - יש לקלף את השכבה החיצונית.
[8]   בהמשך נרחיב בדברי הש"ך הללו.
[9]   גם לשיטת ר"י וגם לשיטת ר"ת אין הבדל בין בישול לבין הבלעה, אלא שלדעת ר"ת עירוי מבשל ומבליע כדי קליפה, ולדעת ר"י עירוי מבשל ומבליע ככלי ראשון (אם לא נפסק הקילוח).
[10]            בדומה לשיטת רבינו יונה (הובאה דעתו ברבינו ירוחם ג', נתיב י"ב, סט:) האוסר לערות בשבת מים מכלי ראשון לכלי ראשון אחר, כיון שהאוויר מקרר את הנוזל במעבר.
[11]            דם אוסר רק אם הוא יצא מן האבר וחזר ונבלע.
[12]            מעין זאת כתב הש"ך, צ"ה, כ.
[13]            מפשטות המשנה הנ"ל במכשירין עולה שרק כאשר מערים צונן לתוך חם הצונן נטמא, וכך מבארים הראשונים (למשל רמב"ם ור"ש) שם.
[14]            אבל יש לאסור לערות מים קרים מכוס חלבית לתוך תבשיל בשרי, שהרי לכך הסכים גם הש"ך.
[15]            מדובר כאן על קרבן פסח, שצריך להצלות מן האש ישירות ובאופן בלעדי, ואם הרוטב נטף על הקרבן, הקרבן נצלה (חלקית) מן הרוטב.
[16]            נטילה היא שיעור גדול יותר מקליפה, של 2 ס"מ או 2.5 ס"מ, לדעת החזו"א (בשו"ע, ק"ה, ד נאמר שצריך "רוחב אצבע"; והמשנה ברורה, תנ"ב, קיא מסביר שזהו השיעור של "רוחב אצבע").
[17]            התוספות מציינים ששיעור נטילה הוא השיעור של צלייה, ואילו שיעור קליפה נמצא רק לגבי חם לתוך צונן.
[18] הגמרא בפסחים (במקרה של רוטב שנטף) דיברה על מקרה שיש ביטול בשישים, ולכן יש צורך רק בכדי נטילה.
[19]            לדבריו, במקרה של ריח מדובר בחידוש שנאמר רק לגבי לכתחילה, ולא ניתן להסיק מכך שיש לאסור בדיעבד.
[20]            הדרכי משה (ק"ה, יט) תירץ אחרת. לדעתו, דין פיטום קיים באופן בלעדי לגבי חֵלב כחוש - חֵלב במהותו מפעפע, אלא אם הוא כן כחוש, והפיטום 'מחזיר' לו את תכונות הפעפוע. הט"ז דחה תירוץ זה, כיוון שדין פיטום מופיע בגמרא בנוגע לחתיכת בשר נבלה ושחוטה, ולא בנוגע לחֵלב.
[21]            ישנם שני הסברים להבדל בין בליעה באוכל לבין בליעה בכלי:
א. הש"ך (ק"ה, יט וְכב) ביאר שבאוכל האיסור לא יוצא ללא משהו מהחתיכה עצמה, ולכן בחתיכה אומרים שכיוון שהחתיכה עצמה לא יכולה לצאת, אין הנאסר יכול לאסור יותר מן האוסר (סברת התוספות בחולין צו. ד"ה אפילו", אותה הזכרנו לעיל); אך לכלי אין פליטה מעצמו, ולכן הבלוע בתוכו יוצא באופן עצמאי.
ב. הרשב"א (חולין, קח:, ד"ה "אילימא") מסביר שהטעם של האיסור נבלע באוכל בצורה חזקה, ולא מצליח לצאת ממנו בקלות; אך בכלים הבליעה חלשה יותר, והטעם נחשב כעומד בפני עצמו בתוך הכלי, ולכן הוא יוצא בקלות.
[22]            היה מקום לחלק ולומר שרק כאשר המאכל התחתון הוא איסור המאכל העליון נאסר, כיוון שאז די בכך שהאיסור יפלוט את טעמו לתוך ההיתר; אך כאשר המאכל התחתון הוא היתר, יש צורך בכך שהוא יגרום למאכל האיסור לפלוט, ואת זה אין בכוחו לעשות. אולם, בפועל חילוק זה לא בא לידי ביטוי, וגם כאשר המאכל התחתון הוא היתר, הוא נאסר.
[23] האם במקרה שהתחתון קר הוא מקרר את העליון, או שהוא לא מניח לעליון לחמם אותו (יותר מקליפה)? הש"ך (ק"ה, ה) סבור שהתחתון מקרר את העליון, ולכן הוא הקשה על המהרש"ל (חולין, ח', עא) הסובר שכלי שני מבליע יאסור במה שהונח בתוכו: ברגע ששמים תבשיל בכלי שני, הכלי מקרר את התבשיל, ולא מאפשר לו להבליע. החוות דעת (צ"א, ה) חולק על הש"ך, ולדעתו התחתון לא מקרר את העליון, אלא רק לא מאפשר לעליון לקרר את התחתון (ביותר מקליפה). לכן, העליון נשאר חם, ויכול לאסור אף בכלי שני, כדעת המהרש"ל.      
[24]            המקור לחילוק בין בשר בחלב לבין שאר האיסורים הוא דין נ"ט (נותן טעם) בר נ"ט - במקרה זה מותר בבשר בחלב בלבד, כי זה טעם קלוש, אך בשאר האיסורים נ"ט בר נ"ט אסור (בהמשך הסדרה נעסוק בכך בהרחבה).