עירובין | דף ס | עיר בתוך התחום

במשנתנו נאמר שהנותן עירובו מחוץ לעיר "מה שנשכר הוא הפסיד", היינו שאם נתן עירובו אלף אמה מזרחית מן העיר, הוא יכול ללכת עד אלף אמה מערבית לעיר, ואין הוא מפסיד את האורך של העיר עצמה. הגמרא (ס עמוד ב) מקשה על המשנה ודנה בדבריה:

"והתניא:... נתנו חוץ לעיבורה של עיר, אפילו אמה אחת - משתכר אותה אמה, ומפסיד את כל העיר כולה, מפני שמדת העיר עולה לו במדת התחום!
לא קשיא; כאן - שכלתה מדתו בחצי העיר, כאן - שכלתה מדתו בסוף העיר. וכדרבי אידי, דאמר רבי אידי אמר רבי יהושע בן לוי: היה מודד ובא, וכלתה מדתו בחצי העיר - אין לו אלא חצי העיר. כלתה מדתו בסוף העיר - נעשית לו העיר כולה כארבע אמות, ומשלימין לו את השאר.
אמר רבי אידי: אין אלו אלא דברי נביאות; מה לי כלתה בחצי העיר, מה לי כלתה בסוף העיר?"

רבי יהושע בן לוי מחלק בין מקרה שבו תחום אלפים אמה כלה באמצע העיר, שאז מחשבים את אורך העיר, ובין מקרה שבו התחום כלה בסוף העיר ואז העיר אינה מורידה כלל מן התחום. רבי אידי חולק על דברי ריב"ל (כך מפרש המאירי) וסבור שבין אם כלה העירוב בתוך העיר ובין אם כלה בסוף העיר, התחום נקבע ברדיוס של אלפים אמה מן העירוב, ואין זה משנה אם הייתה עיר באמצע.

נראה שמחלוקת האמוראים נובעת משתי תפיסות שונות של ההלכה שעיר נחשבת כארבע אמות ויש לה אלפים אמה לכל רוח:

א. רבי אידי מבין שהקונה שביתתו בעיר נחשב כמי שקנה שביתה בכולה, ומשום כך יש לו אלפים אמה לכל רוח. ממילא, כאשר לא קנה שביתה בעיר אין כל משמעות להלכה זו והעיר נמדדת כמו כל מקום אחר.

ב. רבי יהושע בן לוי סבור שהעיר מוגדרת כחפצא של ד' אמות לעניין תחומין, וממילא גם לעניין מדידת אורך התחום היא נחשבת כארבע אמות. דין זה נכון ביחס לעיר כמכלול, ולא ביחס לחלקים ממנה.

נראה שחקירה עקרונית זו עולה גם מתוך דברי הראשונים בסוגייתנו. התוספות (ד"ה כאן) ושאר הראשונים דנו במשמעותה המדויקת של האמירה שעיר נחשבת כ-ד' אמות: האם הכוונה היא שאין העיר נחשבת לכלום, או שמא היא נחשבת כ-ד' אמות שאותן יש להחסיר מחשבון אלפים אמה של התחום. אפשר להבין שהעמדה הראשונה סבורה שמי שנמצא במקום אחד בעיר נחשב כמי שנמצא בכולה, ואין כל משמעות למרחק שבין תחילת העיר לסופה. אמנם העמדה השנייה סבורה כאפשרות השנייה לעיל, שהעיר מוגדרת כחפצא של ד' אמות לכל דבר.