עירובין | דף נט | עיר של רבים ויסוד דין עירוב חצרות

בעיצומו של הפרק החמישי, המוסיף לעסוק בדיני עירוב תחומין, מצויה משנה אחת העוסקת דווקא בעירובי חצרות. כזכור, עירוב חצרות מתיר לבני חצר משותפת לכמה בתים לטלטל מבית לבית ומן הבית לחצר. טילטול זה מותר מדאורייתא, שכן אין איסור להוציא מרשות היחיד אחת לרשות היחיד אחרת, ואף על פי כן, אסרוהו חכמים. טעמו של איסור זה ברור: אף שהחצר מוגדרת רשות היחיד, שכן הינה מוקפת מחיצות, הרי שמצד שימושיה מדובר על מקום המיועד לרבים, ועל כן יש חשש שמא המוציאים מביתם לחצר יבואו להוציא מביתם לרשות הרבים גמורה.

עירוב החצרות הופך את כל בני הבתים למשפחה אחת גדולה. ובכן, כדרך שמותר לטלטל בתוך הבית מחדר אחר לאחר, כך הותר גם לטלטל מבית לבית באותה החצר. מכוח עירוב החצרות, היוצר סעודה משותפת לכל בני החצר, מוגדרים כל בתיה כחדרים של אותו הבית.

המשנה בדף נט עמוד א עוסקת בעיר השייכת כולה לאדם אחד, כגון עיר ששייכת לנשיא, ומתגוררים בה כל שריו ועוזריו. עיר כזאת רשאית להסתפק בעירוב חצרות אחד, שיהפוך את כולה למקום אחד משותף, כפי שהסברנו. עם זאת, כאשר מדובר על עיר של רבים, דהיינו עיר שמתגוררות בה משפחות רבות שאינן קשורות ביניהן, לא ניתן להסתפק בעירוב חצרות אחד עבור בני העיר כולה. המשנה דורשת להותיר לפחות שכונה אחת מחוץ לאותו עירוב חצרות כללי, ונחלקו תנאים לגבי גודל אותה שכונה.

מהי הסברה לדרישה זו של המשנה בדבר הותרת שכונה אחת מחוץ לעירוב המשותף? רש"י הסביר:

"ואסור לערב עיר של רבים בלא שיור, ואף על גב דאין בה רשות הרבים גמורה, שלא תשתכח תורת רשות הרבים".

כאמור לעיל, מטרת האיסור המקורי שקבעו חכמים היא להבחין הבחנה ברורה בין מקום פרטי ובין מקום ציבורי. החצר המשותפת היא רשות היחיד, אך היות והינה מקום ציבורי, אסרו חכמים להוציא אליה בלי עירוב חצרות. ובכן, מסביר רש"י, אם יותקן עירוב חצרות כללי לכל בני העיר, נמצא שהחשש שמפניו חששו חכמים קורם עור וגידים: הנה לנו מקום שהוא בוודאי מקום ציבורי – עיר שלימה – ואף על פי כן מתייחסים אליו כאל רשות היחיד אחת. הפיתרון שבעירוב חצרות מבוסס על כך שאף שהחצר המשותפת היא ציבורית, סוף סוף יש מקום לראות את בני הבתים שבתוכה כקשורים זה לזה וכסמוכים על שולחן אחד. אך בשעה שעיר שלימה משתמשת בהיתר המיוחד של עירוב חצרות, אין כל אפשרות להגדירה כמקום פרטי ולא כמקום ציבורי, ואם כך, החשש מפני טשטוש גבולות גמור בין רשות היחיד ורשות הרבים עומד בעיניו.

ניתן היה לבאר, כי החשש שבו עסקינן הוא החשש הנקודתי מפני איסור תורה: הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים (ואמנם, הראשונים ניצלו את משנתנו לדיון נרחב ביותר בגדרי רשות הרבים מדאורייתא; ראה, למשל, את אריכות הדברים המופלגת ברמב"ן). עם זאת, דומה שברקע הדברים עומד חשש כבד אף יותר מפני פגיעה באופיה של השבת. חלק מהותי מהגדרת ציביונה של השבת הוא ההתכנסות הפנימית "שבו איש תחתיו". בכל ששת ימי המעשה מטייל אדם ברחובה של עיר: מוכר, קונה, סוחר וכן הלאה. בשבת אין יוצאים אל השוק, אלא יושבים בבית. רשות הרבים שובתת בשבת, וישנה ציפייה להתכנס ברשות היחיד.

כאמור, עירוב החצרות בא להקל על בני החצר, ואולם חכמים מיאנו להשתמש בו ככלי שיבטל לחלוטין את ההבדלה וההבחנה בין העולם הפרטי ובין העולם הציבורי, הבחנה שהיא כה יסודית להבנת מהותה של השבת.

נעיר, לסיום, כי עם ישראל לדורותיו לא קיבל את ההנחיה שבמשנתנו. כיום מקובל להתקין עירובי חצרות למקומות ענקיים: ערים גדולות, גושי התיישבות גדולים וכן הלאה. כבר המשנה ברורה (סימן שצב ס"ק ז) מבקש למצוא לימוד זכות על מנהג זה, ויעויין שם. אף אם נליץ בעד המנהג, חשוב לזכור את עצם התפיסה העקרונית בדבר קדושת השבת, אשר מבחינה בין רשות היחיד ורשות הרבים ברמה העקרונית.