עלייתו של נבוכדנאצר וראשית העידן הבבלי בנבואת ירמיהו (פרקים כה - כז)

  • הרב דוד סבתו

בפרק כה נפתחת חטיבה חדשה של נבואות ירמיהו. הפרק פותח בציון זמן, ולמעשה נבואה זו היא הנבואה המתוארכת הראשונה בספר. במסגרתה ירמיהו מסכם עשרים ושלוש שנים בהם בהן ניסה, לשוא, להשיב את העם ולתקן את דרכיו באמצעות נבואותיו. מכאן ואילך נפתח עידן חדש שבמרכזו עומד נבוכדנצר מלך בבל, העתיד לכבוש את ארץ יהודה. מגמה זו נמשכת גם בפרק כ"ז, אשר משויך לזמן מלכותו של צדקיהו. בפרק זה מתריע ירמיהו שוב מפני מרידה בבבל ומפציר במלכים לקבל את עולה. נעיין אפוא בשני פרקים אלה תוך התמקדות בהבנת משמעותה של התקופה החדשה בנבואת ירמיהו.

 

        ב. שנת 605 לפנה"ס כשנת מפנה בספר ירמיהו

הנבואה פותחת בציון זמן:

'בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית לִיהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, הִיא הַשָּׁנָה הָרִאשֹׁנִית לִנְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל'.

תאריך זה נזכר ארבע פעמים בספר ירמיהו, והוא התאריך הבולט והמרכזי ביותר בספר[1].

שנה זו, שנת 605 לפנה"ס, הייתה שנת מפנה בתולדות העולם העתיק בכלל, ובתולדות ישראל בפרט. ארבע שנים קודם לכן, בשנת 609 לפנה"ס, החלה להתנהל מערכה ממושכת בין מצרים ואשור לבין בבל, האימפריה העולה. יחסי הכוחות בצפון מסופוטמיה היו שקולים וקשה היה לדעת מי ינצח בסופו של דבר. בשנת 605 לפנה"ס עלה למלוכה בבבל מלך צעיר בשם נבוכדנאצר, וישב על כיסא אביו נבופלאסר. באותה שנה כבש נבוכדנאצר את המעוז המצרי הצפוני בעקבות מפלתם של צבאות אשור ומצרים לפני צבא נבוכדנאצר בקרב מכריע בכרכמיש שעל גדות הפרת (בגבול טורקיה וסוריה של ימינו). אירוע זה מתואר בקצרה במלכים ב (כד, ז):

'וְלֹא-הֹסִיף עוֹד מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָצֵאת מֵאַרְצוֹ  כִּי לָקַח מֶלֶךְ בָּבֶל מִנַּחַל מִצְרַיִם עַד-נְהַר-פְּרָת כֹּל אֲשֶׁר הָיְתָה לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם'.

במקביל, הוא מפורט בכרוניקה בבלית מימי נבוכדנאצר המפרטת את מסעותיו באחת עשרה השנים הראשונות למלכותו[2]:

'בשנת עשרים ואחת נשאר (נבופלאסר) מלך אכד בארצו, נבוכדנאצר בנו הגדול יורש העצר את צבא בבל גייס ותפס (מקומו) בראש הצבא. אל כרכמיש שעל גדת פרת הוא הלך ונגד צבא מצרים אשר חנה בעיר כרכמיש (הוא התייצב). הוא חצה את הנהר, נלחם, מחץ, וצבא מצרים מפניו נסוג. הוא השלים את מפלתם ולא השאיר להם שריד... בחודש אלול נבוכדנאצר אל בבל חזר ובחודש אלול באחד לחודש על כיסא מלכות ישב'.

מיד לאחר ניצחון זה נפתחה הדרך בפניו, והוא החל במסע כיבושים להרחבת האימפריה הבבלית, ובמהלכה הוא גם לכד את אשקלון. הדיו של נצחון נבוכדנאצר נשמעים היטב בפרק מו (ב), הפותח את קובץ הנבואות לגויים:

'לְמִצְרַיִם עַל חֵיל פַּרְעֹה נְכוֹ מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֲשֶׁר הָיָה עַל נְהַר פְּרָת בְּכַרְכְּמִשׁ אֲשֶׁר הִכָּה נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת הָרְבִיעִית לִיהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה'.

על רקע אירועים אלה נפנה לעיין בפתיחת הנבואה:

(ג) מִן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְיֹאשִׁיָּהוּ בֶן אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה זֶה שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה הָיָה דְבַר ה' אֵלָי וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם אַשְׁכֵּים וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם.

(ד) וְשָׁלַח ה' אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדָיו הַנְּבִאִים הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְלֹא הִטִּיתֶם אֶת אָזְנְכֶם לִשְׁמֹעַ.

(ה) לֵאמֹר שׁוּבוּ נָא אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמֵרֹעַ מַעַלְלֵיכֶם וּשְׁבוּ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַן ה' לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן עוֹלָם וְעַד עוֹלָם: (ו) וְאַל תֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם וּלְהִשְׁתַּחֲוֹת לָהֶם וְלֹא תַכְעִיסוּ אוֹתִי בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם וְלֹא אָרַע לָכֶם.

(ז) וְלֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי נְאֻם ה' לְמַעַן הַכְעִיסֵנִי בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם לְרַע לָכֶם.

(ח) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת יַעַן אֲשֶׁר לֹא שְׁמַעְתֶּם אֶת דְּבָרָי...

ירמיהו פותח בסיכום תקופת נבואתו מראשיתה ועד לשנה זו. הביטוי 'לא שמעתם' חוזר חמש פעמים בפסקה זו, והוא מדגיש את הסירוב החוזר ונשנה, במשך תקופה ארוכה, לקבל את דברי הנביאים. תחילה מדבר ירמיהו על עצמו בלבד (ג), אחר כך הוא מדבר גם על הנביאים האחרים – כל עבדיו הנביאים (ד). לעומת הפניות החוזרות ונשנות של הנביאים, ירמיהו מבליט את הסירוב המוחלט מצד העם – 'ולא הטיתם את אזניכם לשמוע', וחותם במסקנה: העם שהכעיס את אלהיו וסירב להישמע לנביאיו – המיט את הרעה על עצמו.

לאחר עשרים ושלוש שנות נבואה אשר במהלכן התריעו ירמיהו וחבריו הנביאים על הפורענות העתידה לבוא – מתבהר המצב הגיאופוליטי, וה'אויב מצפון' עליו התריע ירמיהו לאורך שנות נבואתו לובש צורה ממשית בדמותו של מלך בבל נבוכדנאצר, המשמש כשליח ה', שיבוא ויפרע מהעם על סירובו לשמוע במשך שנים אלה[3].

(ט) הִנְנִי שֹׁלֵחַ וְלָקַחְתִּי אֶת כָּל מִשְׁפְּחוֹת צָפוֹן נְאֻם ה' וְאֶל נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי וַהֲבִאֹתִים עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת וְעַל יֹשְׁבֶיהָ וְעַל כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה סָבִיב וְהַחֲרַמְתִּים וְשַׂמְתִּים לְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה וּלְחָרְבוֹת עוֹלָם.

(י) וְהַאֲבַדְתִּי מֵהֶם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל רֵחַיִם וְאוֹר נֵר.

(יא) וְהָיְתָה כָּל הָאָרֶץ הַזֹּאת לְחָרְבָּה לְשַׁמָּה וְעָבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה.

(יב) וְהָיָה כִמְלֹאות שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד עַל מֶלֶךְ בָּבֶל וְעַל הַגּוֹי הַהוּא נְאֻם ה' אֶת עֲוֹנָם וְעַל אֶרֶץ כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתִּי אֹתוֹ לְשִׁמְמוֹת עוֹלָם.

(יג) וְהֵבֵאתִי עַל הָאָרֶץ הַהִיא אֶת כָּל דְּבָרַי אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלֶיהָ אֵת כָּל הַכָּתוּב בַּסֵּפֶר הַזֶּה אֲשֶׁר נִבָּא יִרְמְיָהוּ עַל כָּל הַגּוֹיִם.

(יד) כִּי עָבְדוּ בָם גַּם הֵמָּה גּוֹיִם רַבִּים וּמְלָכִים גְּדוֹלִים וְשִׁלַּמְתִּי לָהֶם כְּפָעֳלָם וּכְמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם.

ה' מכנה את נבוכדנאצר בתואר 'עבדי' (ט) ומתארו כמי שנועד להוציא לפועל את תכניתו על כיבוש וחורבן הארץ. מאידך, הוא מתאר את העונש הקשה שיבוא עליו לאחר שבעים שנה (יב-יד). מהו פשרו של היחס המורכב למלך בבל העולה מנבואתנו? ניתן לפענח יחס זה דרך הזמן שהוקצב לשלטונה. על פי הנבואה, לשלטונה של בבל מוקצבים שבעים שנה (יא-יב). נראה כי פרק זמן זה הנו בעל משמעות סמלית. בתהלים צ,י נאמר 'ימי שנותינו בהם שבעים שנה'. כלומר, שבעים שנה מסמלות שנות דור. בישעיהו (כג, טו-יז) נזכר פרק זמן זה ביחס לגלותה וגאולתה של צור:

'וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא וְנִשְׁכַּחַת צֹר שִׁבְעִים שָׁנָה כִּימֵי מֶלֶךְ אֶחָד... וְהָיָה מִקֵּץ שִׁבְעִים שָׁנָה יִפְקֹד ה' אֶת צֹר'[4].

משמעות הדבר, אם כן, היא ששלטונה של בבל יחול במשך פרק זמן ממושך המקביל לשנות דור, אך לאחר תום תקופה זו – יתהפך עליהם הגלגל. ראוי לתת את הדעת לעונשה של בבל – אשר מאופיין ב'מידה כנגד מידה', כפי שנאמר (כה, יד) 'ושלמתי להם כפעלם וכמעשה ידיהם'. כך, על כיבושי נבוכדנאצר נאמר (כה, ט):

'והביאותים על הארץ הזאת.. ושמתים... לחרבות עולם',

כנגד זה נאמר על עונשה של בבל (כה, יב)

'ושמתי אותו לשממות עולם. והבאתי על הארץ ההיא את כל דברי'.

הקבלה נוספת מצויה באפיון השיעבוד. הבבלים ישעבדו את הגוים (כה, יא):  

'ועבדו הגוים האלה את מלך בבל'.

וכנגד זה (כה, יב):

'עבדו בם גם המה גוים רבים'.

 

         ג. נבואת 'כוס היין החמה'

בחלקו השני של הפרק (טו-לח) מתרחבת הפורענות מעבר לגבולות ישראל. בפס' טו נאמר:  

'קַח אֶת-כּוֹס הַיַּיִן הַחֵמָה הַזֹּאת מִיָּדִי וְהִשְׁקִיתָה אֹתוֹ אֶת כָּל הַגּוֹיִם'. 

ירמיהו מצטווה לנקוט פעולה סמלית המבטאת את נפילת העמים בידי נבוכדנאצר: השקייתם 'כוס יין החמה', כלומר כוס יין מורעל, אשר על פי הנאמר בנבואה ה' ישקה בה את העמים ויביא להתמוטטותם[5]. בכך חוזה ירמיהו את התפשטות האימפריה הבבלית על כל הממלכות הללו. כאן מתנבא ירמיהו, לראשונה בספר, על הגויים - כפי שנאמר לו בנבואת ההקדשה.

ירמיהו מונה רשימה ארוכה של עמים ומלכים שיפלו בידי נבוכדנאצר ובכך מבליט את המהפכה הכלל עולמית שתבוא בעקבות כיבושיו. ראוי לשים לב לסדר המלכים. הוא פותח בירושלים ויהודה (יח), ועובר למעגלים הקרובים אליה: מצרים, פלישתים, עמון ומואב ואדום (יט-כב), ומסיים במעגל הרחוק יותר מלכי ערב, מלכי עילם ומדי, ועוד (כג-כו). מוקד המהפכה הוא אפוא ביהודה וממנה יתפשטו גלי החורבן אל עבר הממלכות האחרות, כך אומר ירמיהו בסוף הנבואה (כה, כט) בפירוש:

'כִּי הִנֵּה בָעִיר אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלֶיהָ אָנֹכִי מֵחֵל לְהָרַע וְאַתֶּם הִנָּקֵה תִנָּקוּ לֹא תִנָּקוּ כִּי חֶרֶב אֲנִי קֹרֵא עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ נְאֻם ה' צְבָאוֹת'.

הרשימה נחתמת בניסוח חריג (כו):

'וּמֶלֶךְ שֵׁשַׁךְ יִשְׁתֶּה אַחֲרֵיהֶם'.

מלכות בשם ששך אינה מוכרת לנו, ומסתבר שזהו רמז למלך בבל, כדברי הרד"ק כאן:

'ומלך ששך - מלך בבל, וכן תרגם יונתן, וששך היא בבל באלפא ביתא דא"ת ב"ש'.

 

       ד. נסיון המרד בבבל ונבואת המוסרות של ירמיהו (פרק כז)

(א) בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת יְהוֹיָקִם בֶּן יֹאושִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה אֶל יִרְמְיָה מֵאֵת ה' לֵאמֹר.

(ב) כֹּה אָמַר ה' אֵלַי עֲשֵׂה לְךָ מוֹסֵרוֹת וּמֹטוֹת וּנְתַתָּם עַל צַוָּארֶךָ.

(ג) וְשִׁלַּחְתָּם אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם וְאֶל מֶלֶךְ מוֹאָב וְאֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן וְאֶל מֶלֶךְ צֹר וְאֶל מֶלֶךְ צִידוֹן בְּיַד מַלְאָכִים הַבָּאִים יְרוּשָׁלִַם אֶל צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה.

שנים חלפו מאז עליית נבוכדנצאר, ובבל הפכה לאימפריה החולשת על המרחב המסופוטמי, כולל יהודה ושאר הארצות באזור. לאחר עלייתו של צדקיהו לשלטון ביהודה מתחילה מצרים להרים את ראשה, מדינות האזור מנסות להתארגן מחדש כנגד האימפריה הבבלית, ונציגיהן מתכנסים לשם כך בירושלים[6]. כינוס בינלאומי זה משמש רקע לנבואות ירמיהו בפרק למלכי האומות ולצדקיהו ועמו, המלוות באמצעי המחשה סמלי – מוסרות ומוטות[7].

הפרק נחלק לשלושה חלקים. הנבואה הראשונה והארוכה בפרק (ד-יא) מופנית למלכי האומות, הנבואה השניה (יב-טו) מופנית לצדקיהו מלך יהודה, והנבואה השלישית (טז-כב) מופנית לכהנים ולעם. לשלוש הנבואות מבנה דומה: הן פותחות בציווי חיובי - להשתעבד למלך בבל, ואחר כך אומרות שאין לשמוע לדברי נביאי השקר המנבאים את ההפך.

נפתח את עיוננו בנבואה הראשונה:

(ד) וְצִוִּיתָ אֹתָם אֶל אֲדֹנֵיהֶם לֵאמֹר

כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כֹּה תֹאמְרוּ אֶל אֲדֹנֵיכֶם.

(ה) אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶת הָאָרֶץ אֶת הָאָדָם וְאֶת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאָרֶץ בְּכֹחִי הַגָּדוֹל וּבִזְרוֹעִי הַנְּטוּיָה וּנְתַתִּיהָ לַאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָי.

(ו) וְעַתָּה אָנֹכִי נָתַתִּי אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה בְּיַד נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ.

(ז) וְעָבְדוּ אֹתוֹ כָּל הַגּוֹיִם וְאֶת בְּנוֹ וְאֶת בֶּן בְּנוֹ עַד בֹּא עֵת אַרְצוֹ גַּם הוּא וְעָבְדוּ בוֹ גּוֹיִם רַבִּים וּמְלָכִים גְּדֹלִים.

(ח) וְהָיָה הַגּוֹי וְהַמַּמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא יַעַבְדוּ אֹתוֹ אֶת נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וְאֵת אֲשֶׁר לֹא יִתֵּן אֶת צַוָּארוֹ בְּעֹל מֶלֶךְ בָּבֶל בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר אֶפְקֹד עַל הַגּוֹי הַהוּא נְאֻם ה' עַד תֻּמִּי אֹתָם בְּיָדוֹ.

(ט) וְאַתֶּם אַל תִּשְׁמְעוּ אֶל נְבִיאֵיכֶם וְאֶל קֹסְמֵיכֶם וְאֶל חֲלֹמֹתֵיכֶם וְאֶל עֹנְנֵיכֶם וְאֶל כַּשָּׁפֵיכֶם אֲשֶׁר הֵם אֹמְרִים אֲלֵיכֶם לֵאמֹר לֹא תַעַבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל.

(י) כִּי שֶׁקֶר הֵם נִבְּאִים לָכֶם לְמַעַן הַרְחִיק אֶתְכֶם מֵעַל אַדְמַתְכֶם וְהִדַּחְתִּי אֶתְכֶם וַאֲבַדְתֶּם.

(יא) וְהַגּוֹי אֲשֶׁר יָבִיא אֶת צַוָּארוֹ בְּעֹל מֶלֶךְ בָּבֶל וַעֲבָדוֹ וְהִנַּחְתִּיו עַל אַדְמָתוֹ נְאֻם ה' וַעֲבָדָהּ וְיָשַׁב בָּהּ.

כאמור, הנבואה נחלקת לשניים: תחילה מציג ירמיהו את התכנית האלוקית שלפיה אמורים העמים כולם לעבוד את מלך בבל (ה-ח), ולאחר מכן הוא מתמודד עם טענתם ההפוכה של המכשפים האליליים. בנבואה חריגה זו, המופנית באופן ישיר למלכי האומות, מתאים ירמיהו את סגנון נבואתו לעולמם ולשפתם של המלכים האליליים אליהם הוא פונה. כך בתחילת החלק הראשון (ה) הוא מציג את ה', כאל שעשה את הארץ ואשר עליה, ובתחילת החלק השני (ט) הוא מתמודד עם דברי בעלי המאגיה האליליים: הקוסמים, המעוננים המכשפים, ועוד.

הפועל 'עבד' חוזר שבע פעמים בנבואה ושוזר את רעיונותיה העיקריים. נעקוב אחר היקרויותיו והקשריו השונים – ביחס לציווי, לשכר ולעונש: תחילה מתייחסת העבודה לציווי האלוקי – חית השדה (ו) וכל הגוים (ז) יעבדו את מלך בבל, ומי שלא יעבדו יענש בכליון (ח). כנגד עונש זה, דווקא הגוי שיעבוד אותו -  יזכה להמשיך לעבוד את אדמתו (יא). עיקרון זה הוא שמסביר מדוע אין לשמוע לדברי השקר של הנביאים והקוסמים האומרים שלא לעבדו (ט). עיקרון מידה כנגד מידה שנזכר בפרק כה חוזר גם כאן: כשם שיעבדו את מלך בבל כל הגוים – כך בבוא עתו יעבדו בו גוים רבים (ז).

השורש 'עבד' חוזר כאן פעם נוספת: נבוכדנאצר מכונה 'עבדי'. אולם בד בבד נאמר עליו שבסופו של דבר יעבדו בו גויים רבים. מה פשר שניות זו במעמדו של נבוכדנאצר? מדוע הוא נענש על השליחות שנועד להוציא לפועל? נראה שיש להבין את דברי ירמיהו כאן לאור דבריו של ישעיהו על מלך אשור. גם מלך אשור נבחר כדי להוציא לפועל את התכנית האלוקית, אולם כיוון שתודעתו העצמית לא הייתה תודעת שליחות, אלא נסיון להאדיר את שמו, ממילא ישעיהו מבהיר כי ייענש על מעשיו. 

ראוי לשים לב ללשון הפותחת את הנבואה (ה): 

'אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶת הָאָרֶץ... בְּכֹחִי הַגָּדוֹל וּבִזְרוֹעִי הַנְּטוּיָה וּנְתַתִּיהָ לַאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָי'.

 לשון זו חוזרת כמעט מילה במילה בפירושו המפורסם של רש"י בתחילת התורה:

אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם', שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום 'כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים', שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.

הנחת היסוד של רש"י היא שהתורה הינה ספר מצוות, ואם כן לא ברור מדוע כוללת התורה את הסיפורים מתחילת ספר בראשית ועד פרשיית קידוש החודש (הפותחת במילים 'החודש הזה לכם'). תשובתו של רש"י היא שסיפור ההיסטוריה נועד ללמד עיקרון יסוד אמוני - 'כח מעשיו הגיד לעמו', ולבסס את זכותו של העם על ארצו. כאמור, רש"י מנסח עיקרון זה לאור נבואת ירמיהו. על משמעות זיקה זו עמד הרב מ' ברויאר, במאמרו 'לשון הזהב של רש"י'[8]:

'כוונת ירמיהו להזהיר את המלכים האלה לעבוד את מלך בבל, והואיל והם עלולים לחשוב שיהיה בכוחם להתגבר על מלך בבל הרי הוא מזהיר אותם: אין מלך נבוכדנאצר כובש ארצות בכוחו אלא ה' הוא שנתן אותן בידיו ולפיכך מי שמורד בנבוכדנצר מורד בה' שהשליטו על העולם. משום כך פותח ירמיה את דבריו בבריאת העולם. ה' עשה את הארץ... ומי שעשה את הארץ גם נותן אותה לבני אדם כרצונו ומכאן נובעת מאליה המסקנה שה' נתן את הארצות האלה ביד נבוכדנצר. הרי לפנינו ראיה גמורה לדברי רש"י. שהרי פתיחת דברי ירמיהו היא כעין פתיחת התורה. אף הוא מקדים לדבריו את בריאת העולם אולם פתיחה זו לא באה ללמדנו לא דקדוקי הלכה ולא עיקרי אמונה אלא באה להעמיד אותנו על סוד ההיסטוריה. הואיל וה' עשה את הארץ הוא נותן אותה לאשר ישר בעיניו'. 

 כעת, ביכולתנו לעבור אל הנבואה השנייה (יב-טו), המופנית לצדקיהו מלך ישראל:

 (יב) וְאֶל צִדְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה דִּבַּרְתִּי כְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר הָבִיאוּ אֶת צַוְּארֵיכֶם בְּעֹל מֶלֶךְ בָּבֶל וְעִבְדוּ אֹתוֹ וְעַמּוֹ וִחְיוּ.

(יג) לָמָּה תָמוּתוּ אַתָּה וְעַמֶּךָ בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל הַגּוֹי אֲשֶׁר לֹא יַעֲבֹד אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל.

(יד) וְאַל תִּשְׁמְעוּ אֶל דִּבְרֵי הַנְּבִאִים הָאֹמְרִים אֲלֵיכֶם לֵאמֹר לֹא תַעַבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל כִּי שֶׁקֶר הֵם נִבְּאִים לָכֶם.

(טו) כִּי לֹא שְׁלַחְתִּים נְאֻם ה' וְהֵם נִבְּאִים בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר לְמַעַן הַדִּיחִי אֶתְכֶם וַאֲבַדְתֶּם אַתֶּם וְהַנְּבִאִים הַנִּבְּאִים לָכֶם.

הנבואה דומה בתוכנה ובסגנונה לנבואה הראשונה, מלבד העדר ההקדמה, אשר נועדה כאמור למלכי האומות. אולם ראוי לשים לב להבדל קטן ביחס לנביאים. על נביאי האומות נאמר רק 'כי שקר הם נבאים לכם' - מדובר בנביאים אליליים הפועלים יחד עם הקוסמים והמכשפים. לעומת זאת, כאן נאמר בפירוש 'כי לא שלחתים נאום ה', והם נבאים בשמי לשקר'. ירמיהו מציין כי נביאי השקר בישראל מתיימרים גם לדבר בשם ה'. מכאן נובע גם ההבדל השני. בנבואה הקודמת לא נאמר דבר ביחס לעונשם של הנביאים, אולם כאן נאמר בפירוש שנבואות אלה יביאו לעונש של העם ושל נביאיו גם יחד: 'ואבדתם אתם והנביאים הנבאים לכם', שכן עצם נבואת השקר בשם ה' היא חטא חמור בפני עצמו.  

 

הנבואה השלישית (טז-כב) מופנית לכהנים ולעם:

 (טז) וְאֶל הַכֹּהֲנִים וְאֶל כָּל הָעָם הַזֶּה דִּבַּרְתִּי לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' אַל תִּשְׁמְעוּ אֶל דִּבְרֵי נְבִיאֵיכֶם הַנִּבְּאִים לָכֶם לֵאמֹר הִנֵּה כְלֵי בֵית ה' מוּשָׁבִים מִבָּבֶלָה עַתָּה מְהֵרָה כִּי שֶׁקֶר הֵמָּה נִבְּאִים לָכֶם.

(יז) אַל תִּשְׁמְעוּ אֲלֵיהֶם עִבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל וִחְיוּ לָמָּה תִהְיֶה הָעִיר הַזֹּאת חָרְבָּה.

(יח) וְאִם נְבִאִים הֵם וְאִם יֵשׁ דְּבַר ה' אִתָּם יִפְגְּעוּ נָא בַּה' צְבָאוֹת לְבִלְתִּי בֹאוּ הַכֵּלִים הַנּוֹתָרִים בְּבֵית ה' וּבֵית מֶלֶךְ יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם בָּבֶלָה.

(יט) כִי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֶל הָעַמֻּדִים וְעַל הַיָּם וְעַל הַמְּכֹנוֹת וְעַל יֶתֶר הַכֵּלִים הַנּוֹתָרִים בָּעִיר הַזֹּאת.

(כ) אֲשֶׁר לֹא לְקָחָם נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בַּגְלוֹתוֹ אֶת יכוניה יְכָנְיָה בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה מִירוּשָׁלִַם בָּבֶלָה וְאֵת כָּל חֹרֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם.

(כא) כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עַל הַכֵּלִים הַנּוֹתָרִים בֵּית ה' וּבֵית מֶלֶךְ יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם.

(כב) בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ עַד יוֹם פָּקְדִי אֹתָם נְאֻם ה' וְהַעֲלִיתִים וַהֲשִׁיבֹתִים אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה.

בנבואה זו מתהפך הסדר התוכני - ירמיהו פותח דווקא בשלילת נבואת השקר ורק לאחריה מביא את נבואת האמת. בנוסף, גם נושא הנבואה שונה. במסגרת דבריו לעם, ירמיהו יוצא כנגד נבואות השקר על השבת כלי המקדש. נראה כי הוא מבין שאין טעם לדבר על הבאת הצוואר בעול מלך בבל, נמעני הנבואה, העם והכוהנים, אינם מעורבים במהלכים הפוליטיים. אדרבה, נראה כי הכהנים והעם מרוכזים בעיקר בגורלו של המקדש - כלי המקדש שנלקחו בגלות יהויכין מייצגים בעיניהם את כבוד המקדש שחולל בידי מלך בבל, והם מצפים אפוא להתגשמות דברי הנביאים על השבתם המהירה למקומם, יחד עם השבתה של גלות יהויכין. אולם, ירמיהו כדרכו מנפץ תקווה זו הקשורה למקדש: כלי המקדש יוותרו למשך זמן רב בבבל. במקום לחשוב על העבר עליהם לפנות אל סכנות העתיד: על הנביאים 'לפגוע' ולהתפלל על גורלם של הכלים הנותרים בירושלים, שכן הגזירה הנוכחית היא על לקיחת הכלים הנותרים לבבל. בדבריו יש ביקורת כפולה: ראשית, כלפי נביאי השקר המנבאים על שלום בלתי מותנה, ואינם מתפללים ומייחלים לשינוי המצב ולתיקון פנימי. מגמה כזו לא זו בלבד שלא תשנה את העבר אלא היא עלולה להחמיר את המצב העתידי. נראה שיש כאן ביקורת גם כלפי הכהנים והעם, אשר מתייחסים למקדש ואל כליו באופן שגוי, ומחליפים צורה בתוכן, בשל מחשבתם כי המקדש וכליו הם מרכז הופעת ה' בעולם, ולא הקדושה התלויה במעשים האנושיים.

 

לאור נבואות ירמיהו בפרק כ"ז ניתן להבין את משמעותה של הכרזתו על עליית נבוכדנצר בפרק כ"ה: מטרתו של ירמיהו איננה רק להוכיח שהוא צדק בעבר, בעשרים ושלוש שנות נבואותיו, אלא להעביר מסר לעתיד: עד עלייתו של מלך בבל המטרה היתה לתקן את הדרך כדי לא להגיע לשעבוד לגוי מצפון. אולם, משתמה תקופה זו המסר הנבואי של ירמיהו משתנה: כעת הוא מטיף לקבלת עולו של מלך בבל, ומזהיר מפני הסכנות הגדולות יותר העלולות לבוא על העם אם יבקש להחזיר את הגלגל ולבטל את הגזירה. כעת על העם לדעת לקבל בהכנעה את עונשו ולעבוד את מלך בבל, שליח ה', מתוך קבלת הדין. יחד עם זאת עליו לזכור שהגאולה עתידה לבוא ולצפות לישועה.

 

 

נספח: זמנה של הנבואה בפרק כז

הנבואה פותחת אמנם בציון זמן המתייחס למלכות יהויקים: 'בראשית ממלכת יהויקים...', אולם הרקע ההיסטורי אליו היא מכוונת הוא בימי צדקיהו, והיא גם פונה ישירות לצדקיהו. כיצד ניתן אם כן להבין את הכותרת של הנבואה?

הרד"ק פירש שנבואה זו נאמרה בימי יהויקים וכוונה אל העתיד: 'נבואה זו נאמרה לירמיהו בשנה ראשונה למלכות יהויקים, ואמר לו האל כי שימלוך צדקיהו אחר ממלכות יהויקים ויהויכין, יעשה מוסרות ומטות וישלחם למלכים הנזכרים ביד מלאכים הבאים ירושלם אל צדקיהו... ויצוה אותם אל המלכים אדוניהם שישלחו אותם אל צדקיהו ויאמרו להם כל הדברים הנזכרים בפרשה ויאמר להם ירמיהו גם כן ואל צדקיהו מלך יהודה דברתי ככל הדברים האלה... ורז"ל אמרו כי כשהמליכו מלך בבל השליטו על המלכים האלה ומה שנאמר לו נבואה זו בראשית ממלכת יהויקים והנבואה אינה עדין עד י"א שנה כדי שידע יהויקים שעתיד למלוך נבוכדנצר שלא יבטח יהויקים במלך מצרים שהמליכו'.

פירוש מקורי הוצע בידי ראב"ע בפירושו לדניאל א, א. לדעתו לאחר מות יאשיהו סברו הגויים שצדקיהו יומלך תחתיו: 'כי נודע זה בכל הגוים שהומלך צדקיהו, והעד הכתוב בירמיהו בראשית ממלכת יהויקים בן יאשיהו מלך יהודה דבר השם לירמיהו שיעשה מוסרות וישלחם אל מלכי אדום ומואב ועמון וצור ביד מלאכים הבאים ירושלים אל צדקיהו מלך יהודה, כי אלה המלכים שמעו שנהרג יאשיהו וחשבו כי צדקיהו שהמליכו כשהיה בן כ"א שנה הוא ימלוך תחתיו ואין טענה ממלכות יהואחז כי עם הארץ המליכוהו ולא שמעו דבריו כי לא מלך רק שלשה חדשים'.  ראב"ע מתמודד גם עם המשך הפרשה, אשר מתארת את נבואתו של ירמיהו אל צדקיהו עצמו לאחר שכבר נעשה למלך, ולדעתו נבואה זו אכן נאמרה מאוחר יותר: 'ונשאר בפרשה דבר לפרש והוא ואל צדקיהו מלך יהודה דברתי, והנה ירמיה מספר זה הדבר של המוטות אל צדקיהו בעת מלכו אחר גלות יהויכין ואמר לו הביאו צואריכם בעול מלך בבל'. 

פירוש שלישי לקושי זה מובא בסוף פירושו של ראב"ע בשם ר' יונה אבן ג'נאח, המדקדק הגדול בן המאה האחת עשרה, בפרק כח של ספר הרקמה: 'ומפרש גדול היה בספרד והוא פירש ספרים בדקדוק ופירש ואמר כי צדקיהו תחת יהויקים'.  ראב"ע עצמו דוחה פירוש זה בחריפות: '... וככה מלות רבות כמו מאתים ואת כולם ישא רוח כי איך יתכן בלשון שאדם ידבר מלה ורצונו מלה אחרת והאומר בזה מהמשוגעים הוא נחשב וכבר פירשתי כולם וטוב לו שיאמר לא ידעתי ולא יהפך דברי אלהים חיים'.  יחד עם זאת, היו חוקרים שונים אשר העלו טענה דומה לפיה כותרת הפרק מוטעית, ובמקום 'צדקיהו' נכתב כאן בטעות 'יהויקים', בהשראת הכותרת של הפרק הקודם: 'בראשית ממלכות יהויקים בן יאשיהו היה הדבר הזה...'. (ראוי לציין שאבן ג'נאח עצמו לא טען שמדובר בטעות אלא במעין מטונימיה מסיבות פנימיות).

נחתום בפירוש נוסף שהוצע בידי מ' בולה בפירוש דעת מקרא. לדעתו 'נראה שהנבואה נאמרה פעמיים בנסיבות דומות אלה לאלה. בראשית ממלכות יהויקים כשבקשו עמי האזור להתאחד נגד נבוכדנצר אחרי נצחנו על פרעה נכו על יד כרכמיש... בראשית ממלכות צדקיהו, כשאף הוא בקש לכרות ברית עם אותם עמים נגד נבוכדנצר, וכנראה נכתבה הנבואה פעמיים: פעם אחת עם שמו של יהויקים ופעם עם שמו של צדקיהו, אולם לספר ירמיהו לא נכנסה אלא פעם אחת והפתיחה של ימי יהויקים נשארה במקומה...'.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

*********************************************************

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ו

עורך: נועם לב

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית: http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

 


[1] בנוסף לפרקנו נזכר תאריך זה בפרק לו, א, שעוסק במגילת הנבואות של ירמיהו. כפי שנראה שם, יש קשר הדוק בין האירועים בשנה זו ובין הסיכום שנערך כאן לבין כתיבת הנבואות של ירמיהו על ספר. כמו כן הוא נזכר גם בפרק מה, א – ובנבואה על מצרים בפרק מו שתוזכר בהמשך.  

[2] כרוניקה זו נתגלתה מחדש ופורסמה בידי חוקר בריטי בשם וייזמן בשנת 1956 והיא קרויה על שמו.

[3] אמנם בבל נמצאת מצפון מזרח לירושלים, אבל קרב כרכמיש נערך מצפון לה.

[4] הנבואה על שבעים שנות הגלות נאמרת כאן לראשונה וחוזרת גם בפרק כט, י. היא שימשה בסיס לחישובי הקץ שנערכו בגלות, זכריה א, יב: והיא התקיימה בדיוק רב: הגלות אירעה בשנת 586 לפנה"ס, ובניין הבית השני היה בשנת 516 לפנה"ס. לפי חשבון אחר יש לחשב את התקופה עלייתו של נבוכדנאצר, בשנת 605 לפנה"ס, ועד הצהרת כורש בשנת 536 לפנה"ס.

[5] הפורענות על הגויים מסומלת בשתיית בכוס יין מורעל. המשמעות הסמלית הטמונה בשתיית היין מפורשת בפסוקים: 'שתו ושכרו וקיו ונפלו'. משמעות נוספת לשתיית הכוס עולה מהשוואת הציווי על השתיה בפרקנו: 'והשקיתה  אותו את כל הגויים... שתו תשתו... ואתם הנקה תנקו לא תנקו' לפרשת סוטה (במדבר ה, יט, כא): 'ואם לא שטית... הנקי...ואת כי שטית... בתת ה' את ירכך נופלת... והשקה הכהן את האשה...'. ירמיהו (הכהן!) פועל כאן ככהן המשקה את הסוטה את המים. אלא שבמקום הסוטה מצויים כאן כל העמים. שתיית היין מהווה מעין בדיקה של אשמתם, והיא המביאה עליהם את עונשם. 

[6] כך שיער הרד"ק בפירושו: 'כי נראה כי המלכים הנזכרים שלחו לצדקיהו שיסכים עמהם וימרדו כלם במלך בבל לפיכך צוה האל לירמיה שיאמר למלאכים האלה אחר שיכלו דברי אדוניהם יאמר להם ואל צדקיהו מלך יהודה דברתי ככל הדברים האלה וכלכם תביאו צואריכם בעול מלך בבל'

[7] על זמנה של הנבואה והפער בין הכותרת לתוכן, עיינו בנספח לשיעור.

 

[8] בתוך ספרו: פרקי בראשית א, אלון שבות תשנ"ח, עמ' 25.