על הדור שאינו יודע לשאול

  • הרב יהודה עמיטל

*

"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר" (ויקרא א', א).

רש"י פותח את פירושו לספר ויקרא בדברי רבותינו במדרש:

"לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה, לשון חבה... יכול אף להפסקות היתה קריאה? ת"ל 'וידבר', לדבור היתה קריאה ולא להפסקות. ומה היו הפסקות משמשות? ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין - קל וחומר להדיוט הלומד מן ההדיוט".

דומה שקל וחומר זה תקף ביתר תוקף ביחס לקריאה של חיבה, שמן הראוי להקדימה לכל דיבור ואמירה של תורה, גם בעולמנו - עולם של הדיוטות. אם הקב"ה מצא לנכון להקדים למשה רבינו ע"ה, לפני כל מסירת תכנים, קריאה של חיבה - קל וחומר בן בנו של קל וחומר כשאנו ההדיוטות נפגשים עם אותם תכנים וציוויים, ודאי שאנו זקוקים לאותן חוויות ורגשות של התעלות, שקריאה של חיבה מעניקה למי שזוכה לה. דומה שחז"ל, ובעקבותיהם רש"י, התכוונו למסור לדורות את חשיבותן של אותן רגשות שקריאה של חיבה מעוררת, ומכאן אותה אריכות במדרש שבאה להוכיח מדיוקים בפסוקים שונים שאכן קדמה קריאה לדברים, לאמירות ולציוויים, וכן שקריאה של חיבה הייתה בכל מקום - בסנה, בסיני ובאהל מועד. "יכול אף להפסקות היתה קריאה? ת"ל 'וידבר' - לדבור היתה קריאה ולא להפסקות". חשיבותן של קריאות חיבה אלו, עם הרגשות והחוויות המתעוררות בעקבותיהן, היא בכך שהן מביאות לקליטת הדיבורים והציוויים. אבל כשאין בעקבותיהם אמירות וציוויים הופכים אותם רגשות וחוויות מטרה כשלעצמה, וקיימת סכנה שהם ישמשו תחליף לתכנים של דברים וציוויים.

חז"ל קוראים לתורה חיי עולם ולתפילה חיי שעה: "רבא חזייה לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה, אמר: מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה?!" (שבת י ע"א).

בעקבות מאמר חז"ל זה כתב הרב זצ"ל, בהתייחסות למעמדו הרוחני של הציבור בשעתו בדורו:

"כשהעבודה מיוסדת על יסוד הרגש והתפילה, דואגים תמיד מנפילה, כי תפילה חיי שעה היא, והרגש משתנה לרגעים. אבל כשהיא מיוסדת בעיקרה על השגת השכל והתורה, אז האדם בטוח יותר מנפילה, כי תורה היא חיי עולם, ודומה לאור המאיר תמיד. ואף על פי שעם כל זה אשרי אדם מפחד תמיד כתיב, מכל מקום הרבה ערבון ובטחון נמצא על ידי התורה. על כן צריכה הכרעת התורה להיות מרובה בארחות העבודה, כדי לתן בלב אומץ ובטחה. ומכל מקום ידע, שאין אדם בזמן הזה יכול למצא מעמד, אם לא יכין גם כן את הרגשותיו על ידי תפילה. ועם זה יתקן את סביבתו המציאותית, ויהיה תמיד בין תקוה ופחד, עד יערה עליו רוח ממרום, ואומץ ד' ישגבהו, עד שלא ישפיע עליו פחדו כי אם טוב ועדינות, ולא שום חולשה ורפיון" (שמונה קבצים, קובץ ו', לז).

הרב מדבר על דאגת נפילה כאשר עבודת ה' מבוססת על יסוד הרגש המתעצם עם התפילה. "הרגש משתנה לרגעים", ולעומתו ההיגיון אינו תלוי לא בזמן ולא במקום, ועל כן ההכרעה השכלית תקפה בכל זמן. היא אינה משתנה ואינה תלויה במצבי רוח מתחלפים. לא כן הרגש. גם הרגש הנעלה ביותר הוא טוב וחשוב בעת שחשים בו, אך אין כל ביטחון שהוא יתעורר גם בזמנים אחרים ובנסיבות אחרות. יש שרגש הופך להתרגשות המלווה בתחושה של רוחניות, של התעלות; התרגשות זאת, שאדם חש בה במלוא עוצמתה, הולכת ונשחקת עם חלוף הזמן, ויש צורך בגירויים רגשיים חדשים מדי פעם, גירויים המביאים אמנם לידי התרגשות אך אינם מצויים תמיד בהישג יד ולב. העצה הנכונה, לפי הרב, היא שעבודת ה' תהיה מיוסדת בעיקרה על השגה שכלית דרך התורה, עם דגש מתאים על הרגש והתפילה. שילוב זה מהווה ערובה וביטחון שהאדם לא ייפול ממדרגתו הרוחנית, ועם כל זה "אשרי אדם מפחד תמיד". על כן מן הראוי להדגיש ביתר שאת את חשיבותה של ההכרעה השכלית על פי התורה בחייו הרוחניים של האדם, שהרי התורה היא חיי עולם בעוד התפילה היא חיי שעה.

בהתייחס לדורו וזמנו מוסיף הרב ואומר:

"ומכל מקום ידע שאין אדם בזמן הזה יכול למצוא מעמד אם לא יכין גם כן את הרגשותיו על ידי תפילה" (שם).

הרב מדבר על ה'זמן הזה'. ה'זמן הזה' של הרב הוא עבורנו היסטוריה. מעבר ללקח שניתן להסיק מדבריו, שיש להתחשב תמיד ב'זמן הזה' כדי שהדברים לא יהיו מנותקים מה'כאן ועכשיו', עצם קביעתו החד-משמעית שללא טיפוח היסוד הרגשי לא יוכל אדם למצוא מעמד, תקפה היום שבעתיים. דברים אלו נאמרים בעיקר לאור כל השינויים שנעשו בעולם בכלל ובעולמנו היהודי בפרט, במהלך שבעים או שמונים השנים מאז שהדברים הנ"ל נכתבו. הדרישה להדגשת היסוד הרגשי בתפילה, עד כדי התרגשות והתלהבות, באה לידי בטוי בימינו בנהירה למנייני 'קרליבך' שהולכים ותופסים תאוצה. אני מבקש להתייחס לתופעה חדשה זו, ולומר עליה כמה דברים.

כדאי להזכיר בראשונה את דבריו של ריה"ל:

"כי כשם שה'תחנונים' צריכים מחשבה וכונה, כך גם השמחה בדבר הא-לוה ובמצותו צריכה מחשבה וכונה, למען תשמח במצוה עצמה מתוך אהבתך למצוה עליה ותכיר מה מאד היטיב לך בה, וכאלו באת לביתו כקרוא אל שלחנו ומנעמיו, ותן שבח על כך בפיך ובלבך. ואם תעלה עליזותך במצוות אל מדרגת הזמר והרקוד, יהיו לך גם אלה עבודת הא-לוהים, ואף על ידם תדבק בענין הא-לוהי" (מאמר ב' אות נ).

וברוח זו נאמרו גם דבריו של הרמב"ם בסוף הלכות לולב:

"השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן - עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו, שנאמר: תחת אשר לא עבדת את ה' א-להיך בשמחה ובטוב לבב. וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו - חוטא ושוטה. ועל זה הזהיר שלמה ואמר: אל תתהדר לפני מלך. וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו - הוא הגדול המכובד העובד מאהבה. וכן דוד מלך ישראל אמר: 'ונקליתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני' ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה', שנאמר: והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' וגו' " (הל' לולב פ"ה הט"ו).

לעומת גישה קלסית זו בא ר' נחמן מברסלב, אשר ביקש להעלות את רמת עבודת ה' של יהודים פשוטים והטיף כל ימיו להתאמץ בשמחה, שירה וריקוד, לא כביטוי לדבקות, ברוח הגישה הקלסית, אלא כאמצעי שעל ידו יגיע האדם לדבקות (אני מציין את הביטוי "דבקות", באשר הוא ביטוי נפוץ בחוגי חסידים ואחרים).

שתי הגישות הללו מזכירות לנו את דברי חז"ל במדרש תהלים (מזמור כ"ד):

"וכל מקום שנאמר 'מזמור לדוד', היה מנגן, ואחר כך היתה שורה עליו רוח הקדש, 'לדוד מזמור' היתה שורה עליו רוח הקדש ואחר כך היה מנגן".

אנחנו, כמובן, רחוקים ביותר מניגונו של דוד המלך ומרוח הקודש ששרתה עליו; עם כל זה, בתנאים מסוימים יכולים דברים אלו שבמדרש לשמש מקור השראה גם לנאחזים בגישה האחרונה הנ"ל. אם וכאשר השירה והריקוד יביאו את האדם לפתיחת לבו בתפילה, להעמקת התחושה של עמידה לפניו יתברך השומע תפילת כל פה, ליכולת לשפוך שיח ממעמקי הלב, וכתוצאה מכך יוסיף שמחה בלבו ככתוב: "יערב עליו שיחי אנכי אשמח בד' " (תהלים ק"ד, לד); אם רגשות אלה יבואו בעקבות השירה והריקוד - בצדק יוכלו דברי רבותינו ז"ל על 'מזמור לדוד' לשמש מקור השראה להולכים בעקבותיו של ר' נחמן בעניין זה. יחד עם זאת, אין לזלזל אפילו בשאיפה הכנה כשלעצמה גם אם לא השיגה את התוצאות הרצויות. כשם שאין הקב"ה מקפח שכר שיחה נאה, כך מאמינים אנו שאין הקב"ה מקפח שכר שאיפה נאה. לולא שאיפה זו, קשה להשלים עם נוסח מניינים חדשים אלה שיש בהם מן החידוש, לעומת סדרי התפילה המסורתיים ואפילו הנוסח החסידי.

יחד עם זאת, יש להיזהר מאותן תחושות של דבקות וריגושים שמקור השראתן מהדתות המזרחיות, המתפארות בעוצמת חוויותיהן הדתיות. נושאי דגל חוויות אלו אדישים לכל הבעיות הסוציאליות של האנושות, ואין להם עניין בתיקון עולם ובשאיפה לצדק ולמשפט. החוויות הדתיות הן כל עולמם, ומהוות מטרה לעצמן, מבלי להוביל לשום מקום מעבר להן.

"הדבקות הדמיונית הזרה, שיש בעצמיותה, לא במקריה, ניגוד לתורה ולמצוות, להשכלה ולדרך ארץ, לשלום הבריות ולישוב העולם - הרי היא יונקת מטומאת עבודה זרה, גם אם נדמה לאדם שהוא מתקרב אל הקודש, שהוא מתלהב, שהוא טועם טעם של דבקות א-להית" (שמונה קבצים, קובץ ז', קיז).

עלינו אפוא להגביר דעת, ולהבחין היטב בין חוויות שמקור השראתן בקודש לבין אלה היונקות ממקורות זרים. כדאי להזכיר את רגישותו המיוחדת של הראי"ה ז"ל בתחום זה. לפעמים נדמה לנו שהפריז על מידותיו. וכך אנו קוראים שם באותו קובץ:

"אותה ההפרדה שיש בתכונת הנפש ובמצב הפנימי המורגש, בין הדבקות האלוקית ובין התורה והחכמה, באה מתוך נפילה, מתוך שמץ עבודה זרה שמחשיך עיני הבריות וגורם חושך לעולם".

אם נשאל את עצמנו מדוע גישתו של ר' נחמן ותופעת המניינים החדשים הללו קיבלו עדנה דווקא בזמן האחרון, נמצא כמה תשובות אפשריות, ובוודאי שאין לנתק תופעה זאת מהתופעה העולמית של נטישת הרציונאליות ובריחה למיסטיקה - סוגיה דתית, תרבותית וחברתית הדורשת דיון כשלעצמה, ואין כאן המקום להרחיב בה.

ומעניין לעניין באותו עניין. אני מבקש להצביע על נקודה אחת משמעותית שלדעתי מאפיינת במידה רבה את הדור ובעיקר את הדור הצעיר. הרשיתי לעצמי להשתמש במונח 'דור', אף על פי שיש להיזהר מהכללה, מכיוון שמדובר בתופעה רחבה למדי. לפנינו תופעה של דור שאינו יודע לשאול. לא סתם אינו יודע לשאול, אלא אינו יודע לשאול לכתחילה, פרי אידיאולוגיה חינוכית. 'אינו יודע לשאול' הפך להיות אידיאל חינוכי ברמות חינוכיות שונות. הממסד שהיה אחראי לחינוך הדור הצעיר בקהילת הציונות הדתית ראה, במודע ושלא במודע, בטיפוח האידיאל של 'אינו יודע לשאול' ערובה בטוחה להמשך דרכה התורנית והציונית בקרב הנוער. נוער, שמעצם טבעו היה יודע לשאול, למד להסתפק בשאלות בתחומים מצומצמים למדי, תחומים שהשאלות בהם אינן משמעותיות, ובעיקר טכניות ופורמליות, אך ודאי לא קיומיות. מעבר לתחומים אלו, הפנים הנוער את המסר החינוכי שהשאלות, גם אם לא ממש אסורות, ודאי שאינן רצויות, וכך נוצר מצב שחלק נכבד מבני הנוער חדל לשאול, לא משום שחושש לשאול אלא פשוט משום שהוא בגדר של "אינו יודע לשאול".

במשא ומתן הלכתי בבית מדרש מקובל שתהליך השאלות והתשובות אינו מסתיים עם התשובה הראשונה. אחרי התשובה באות פירכות ותשובות נוספות עד שהדברים מתלבנים, אם על ידי מציאת התשובה הנכונה, ואם על ידי קביעת ‘צריך עיון’. לא כן, למשל, בתחומים הנוגעים לדרכי ההשגחה הא-לוקית בתקופתנו אחרי השואה, בתקומת מדינת ישראל, מאבקיה ומלחמותיה המתמשכים. איני מדבר על השואה, שהדחקתה מן התודעה שלנו היא פרשה בפני עצמה שלא כאן המקום לדון עליה. בתחומים שהוזכרו, גם אם נעשה נסיון לפתוח פתח כל שהוא לשאלות מציקות, כל תשובה סתמית-סיסמתית סוגרת מיד את הפתח, ולא נשאר מקום אפילו ל’צריך עיון’.

כך גם בתחום אחר. אנחנו מאמינים שלתורתנו הקדושה יש מסרים רלוונטיים בכל דור. ואם תאמר: הייתכן? הרי התורה היא נצחית ולא משתנית, בעוד שהדורות עוברים שינויים ללא הרף?! על כך באה תשובתו של בעל חדושי הרי"ם: " 'בינו שנות דור ודור וכו' (דברים ל"ב, ז) - בכל דור ובכל תקופה באה הבנה חדשה בתורה מן השמים שהיא מתאימה לדור, וצדיקי כל דור מבינים בתורה כפי מה שדרוש ללמד את בני הדורות". דור דור ודורשיו, כל דור וצדיקיו, מוריו ורבותיו. כדי שאלה יתאמצו ויתעמקו עד שיגלו את ההבנה החדשה הדרושה לדור, יש צורך שיתמודדו עם שאלות הדור ובעיותיו, שאלות הנשאלות מתוך כנות; רק שאלות מצמיחות תשובה. דור שאינו יודע לשאול, גם צדיקיו אינם יודעים להשיב (אני אומר דברים אלו מתוך זווית ראייה אישית ויש להניח שרבים יערערו עליהם, אבל לדעתי עצם הדיון בשאלה זאת נחוץ וחשוב).

אין להכחיש שגישה חינוכית זו הראתה סימני הצלחה, ובכך אולי אפשר היה להצדיק אותה, אך בזמן האחרון אפשר להבחין בסדקים ההולכים ונפערים בגישה זו.

הפעם אני מבקש לדבר לא על הסדקים, אלא על הנוער ההולך בתלם. רבים מן הצעירים מגלים לאחרונה עניין מיוחד בכתבי הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל - "הם מחפשים לגיטימציה לשאלות", כפי שאמר לי ראש ישיבה אחד. זה בודאי נכון, אבל הם מחפשים עוד דבר - מה יש ליהדות לומר למודרנה בימינו. הציבור הציוני-דתי פתוח היום, לטוב ולרע, לכל מה שקורה בעולם מבחינה תרבותית, סוציאלית, מדעית ותקשורתית. במצב כזה, ספק גדול אם אידיאל חינוכי של 'אינו יודע לשאול' יוכל להחזיק מעמד זמן רב. ודאי שמאז ימי הנביאים ישנן שאלות רבות שאין לנו תשובות עליהן, ויש שהשאלות הן פשוטות אבל התשובות הן מורכבות יותר וקשה לאוזן שהתרגלה לסיסמאות לעכל אותן. אולם יש לדעת שעצם האפשרות לשאול והאומץ לשאול - גם כאשר השאלה נשארת ללא תשובה - יש בה משום חצי מענה, בבחינת 'שאלת חכם חצי תשובה'. השאלות, גם הקשות ביותר, עושות את עבודת ה' למשמעותית יותר וקיומית יותר, את היחס לתורה ומצוות איכפתי יותר, ועל ידי כך מקבלת עבודת ה' ממד של עומק. לעומת זאת החנקת האפשרות לשאול גורמת לרדידות במכלול ההוויה של עבודת ה'. הסכנה של 'מצוות אנשים מלומדה' אורבת לאדם בכל הזמנים, אבל בדור שאינו יודע לשאול, שבו חסר העומק בעבודת ה', הסכנה מוחשית יותר. כשהפנימיות בעבודת ה' נחלשת והדגש כולו עובר לרובד המעשי החיצוני; כשמשקלם של חובות האברים, כהגדרת בעל "חובת הלבבות", מתגבר ללא כל יחס לחובות הלבבות, במציאות שכזו יש לחשוש שמא המצוות יהפכו ליבשות ללא לחלוחית של רוחניות, של תחושת התעלות, של התלהבות.

על הפסוק ביחזקאל: "העצמות היבשות שמעו דבר ה' ", איתא בגמרא:

"ר' ירמיה בר אבא אמר: אלו בני אדם שאין בהן לחלוחית של מצוה, שנאמר העצמות היבשות שמעו דבר ד' (יחזקאל ל"ז, ד)" (סנהדרין צב ע"ב).

בעקבות תחושת היובש בא הצמאון למשהו רוחני, למשהו מרגש ומלהיב, ומכאן הנהירה למניינים שהשירה והריקוד בהם הופכים להיות יסוד מרכזי בתפילה, תוך ציפייה שסגנון זה יעניק תחושה מסוימת של התעלות. ר' נחמן ביקש להפוך את התורות שלו לתפילות, ואכן, תלמידו ר' נתן מילא את בקשתו בעשרות תורות שהפך אותן לתפילות. דומה שהגיע הזמן לחשוב איך להפוך את התפילות - לתורות.

 


* השיחה הועברה בבית המדרש, בליל שבת-קודש "ויקרא" תש"ס. התפרסם ב"דף קשר" גיליון 750. תרגום לאנגלית התפרסם ב"עלי עציון" גליון 11.