על החידוש שבחנוכה

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

על החידוש שבחנוכה* / הרב אהרן ליכטנשטיין

לחנוכה

נס חנוכה נתפס במידה רבה בתודעתנו כנס של החזרת עטרה ליושנה: הצלחתה של כנסת ישראל לשרוד הן מבחינה פיזית הן מבחינה רוחנית, לשמור על אופייה ולדבוק בערכיה ובמסורתה.

תפיסה זו מעוגנת היטב באחד המוטיבים המרכזיים בהבנת מאורעות החנוכה באספקלריית חז"ל: מוטיב הטהרה. כך, למשל, כל סיפור נס פך השמן סובב סביב מושגי הטומאה והטהרה, ואף בתפילת על הנסים לחנוכה אנו מדגישים "וטיהרו את מקדשך".

מושג הטהרה (בניגוד למושג הקדושה - עיין שער הקדושה לראב"ד), הוא בעיקרו מושג שלילי: העדר טומאה. באותה מידה, כך הדבר גם בנס חנוכה: עיקרו בביעור הטומאה ובסילוק הצלם מן ההיכל, וחזרת עם ישראל למצבו ולמעמדו המקוריים.

במובן זה, ניתן אפוא לראות את חג החנוכה כמועד בעל צביון שמרני - אם בהיבט הפיזי של שיקום הריסות ופרצות ההיכל, ואם בפן הרוחני של החזרת המצב הרוחני-דתי למעמדו הקודם.

ברם, עיון במונח 'חנוכה' ובשורשו מגלה כי תוכנו הפוך בתכלית: לא בשיבה למקור עסקינן, כי אם ביצירת מסגרת מחודשת ובכניסה אליה. למשל, בין החוזרים מעורכי המלחמה מציינת התורה את "האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו" (דברים כ', ה) - דהיינו, לא התחיל להשתמש בביתו (וכפירוש רש"י שם: "חינוך - לשון התחלה"). כך גם מצינו כי קרבנות הנשיאים - עם הקמת המשכן ותחילתה של דרך חדשה ביחסים בין הקב"ה ובין עם ישראל - מכונים "חנֻכַּת המזבח" (במדבר ז', פ"ד). אף בלשון חז"ל אנו מוצאים משמעות זו, כאשר הם מכנים את המנחה שמקריב הכוהן בתחילת עבודתו בשם 'מנחת חינוך'.

לפן זה של רעננות וחדשנות המתגלה באטימולוגיה של השם חנוכה (השורש חנ"כ) יש גם הדים נוספים, במישור תוכני ומהותי יותר. ביטוי לכך, מוצאים אנו בדברי רמב"ן (ריש פרשת בהעלתך) על שאלתם המפורסמת של חז"ל "למה נסמכה פרשת מנורה לחנוכת הנשיאים":

"אבל עניין ההגדה הזו לדרוש רמז מן הפרשה על חנֻכה של נרות שהיתה בבית שני על ידי אהרן ובניו רצוני לומר חשמונאי כהן גדול ובניו. ובלשון הזה מצאתיה במגילת סתרים לרבינו נסים, שהזכיר האגדה הזו ואמר: ראיתי במדרש... אמר לו הקב"ה למשה 'דבר אל אהרן ואמרת אליו' - יש חנֻכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות, ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנכה שקרויה על שמם, והיא חנכת בני חשמונאי. ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנכת המזבח"

הרמב"ן מחדד את ההקבלה בין החנוכה השנייה לבין החנוכה הראשונה. הווה אומר, משהו מאופייה של החנוכה הראשונית (זו שבתורה) מופיע גם בחנוכה השנייה (של בית שני). מעתה צא ולמד: מה חנוכת המשכן חנוכה של חידוש היא, אף חנוכת החשמונאים יש בה נימה של רעננות ושל אור מחודש!

להמחשת שני הפנים שראינו, הבה נבחן מאורע מקביל מן המועדים שכנסת ישראל חידשה - פורים. בחלוף איום הכליה הנורא שריחף באותה תקופה מעל עם ישראל, חזר העם לכאורה למצבו המקורי. אולם, גם כאן העמיקו חז"ל ראות ומצאו באירוע נימה מהותית יותר, כדברי הגמרא בשבת (פח ע"א):

"'ויתיצבו בתחתית ההר' (שמות י"ט, יז)... מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם. אמר רבי אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא [רש"י: שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם, יש להם תשובה שקבלוה באונס]. אמר רבא: אף על פי כן הדור קבלוה [חזרו וקיבלוה] בימי אחשורוש [רש"י: מאהבת הנס שנעשה להם], דכתיב 'קימו וקבלו היהודים' (אסתר ט', כז) - קיימו מה שקיבלו כבר"

בנס פורים מצאו חז"ל קבלת תורה חוזרת, שיש בה ממד חדש של מחויבות והגדרה עצמית כעובדי ה'. לא עוד הסכמה בכפייה, כי אם קבלת תורה מתוך בחירה חופשית מוחלטת ומתוך התחזקות ולבישת צורה חדשה של יראת שמים; לא עוד "מודעא רבה לאורייתא" כי אם "הדור קבלוה בימי אחשורוש" - מאהבה ומתוך עצמה רוחנית.

החזרה לשגרה המשתמעת בסיום המגילה - "וישם המלך אחשורוש מס על הארץ ואיי הים" (אסתר י', א) - אין היא מתייחסת אלא לשלטונו של המלך אחשוורוש; אולם כנסת ישראל - "קימו וקבלו". המצב הדתי המפוקפק מתחילת המגילה נמוג ונעלם, ועם ישראל התחזק והתעשת וולונטרית, בזיקה מחודשת ורעננה ומתוך פרספקטיבה חדשה וראייה צלולה שכמותה טרם חוו קודם ההתמודדות עם הסכנה שחלפה מעליהם.

מה שאירע בפורים במישור הפיזי, אירע בחנוכה במישור הרוחני. לא רק הצלחה בשמירה על המצב הקיים יש כאן, אלא אף צעד יצירתי מחודש.

הדמה, כי נימה מחודשת זו שבחנוכה מתבטאת בשלושה תחומים.

ראשית, אף כאן - כבפורים - נתנה חוויית העמידה מול סכנה את אותותיה. ההתמודדות עם הגרוע מכול מבחינה רוחנית, הביאה את כנסת ישראל לעומק ועצמה משמעותיים יותר של קיום תורה ומצוות, והזרימה לעבודת ה' רוח של חידוש ושל רעננות.

אולם, לא רק נופך ועצמה מחודשים שנוספו למערכת הקיימת יש כאן, כי אם גם חידוש ותוספת של ממש במישור של מצוות דרבנן. אמנם היסוד הקיומי של שבח והודאה לה' יתברך הבא לידי ביטוי במצוות החנוכה, קיים גם ברובד הדאורייתא; אולם, בחנוכה חז"ל גם יצרו ברייה חדשה משל עצמם: חפצא של מצווה על פרטיה ודקדוקיה.

במעשה זה ניתן לציין שני חידושים: האחד הוא עצם התופעה של יצירת מצווה דרבנן חיובית, והשני הוא חיזוקה והדגשתה של עצמת סמכותם של חז"ל בכלל, סמכות המהווה בסיס גם למועדים ולמצוות אחרים. נדמה, שלא לחינם מופיע דווקא בסוגיית נר חנוכה הדיון כיצד ניתן לברך "וציוונו" על מצוות דרבנן:

"והיכן צונו?... מ'לא תסור' (דברים י"ז, יא)!" (שבת כג.)

לפן זה של חידוש במצוות דרבנן יש משקל סגולי הרבה מעבר לעצם חידוש מצווה נוספת ולביסוס סמכותם של חז"ל; יש כאן תוספת ממד למערך המצוות ככלל.

ממד חדש מתבטא בחנוכה אף בתחום שלישי. הרמב"ם ריש הלכות חנוכה (פ"ג) כותב:

"עד שריחם עליהם א-להי אבותינו והושיעם מידם [של מלכי יוון] והצילם. וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום, והושיעו את ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנים עד החורבן השני"

הרמב"ם רואה את אחד מהישגי החנוכה במישור המדיני, ומבין שיטי דבריו משתמע שקודם לכן לא הייתה בישראל מלכות של ממש, ובאותה תקופה קיבל עם ישראל תנופה חדשה מבחינת עצמאותו המדינית.

אם כן, נס החנוכה יצר ביהדות תנופה גדולה ביותר - בקנה מידה שעד אז לא ידעה כמותו - הן מבחינת פיתוח תורה שבעל פה, הן בתחום הפרשני והן בתחום החקיקתי. במובן זה אנו מפרסמים לא רק את הנס אלא גם את התנופה הענפה שבאה בעקבותיו.



* השיחה נאמרה במסיבת חנוכה תש"ס ולא עברה את ביקורת הרב.