על "השמש"

  • הרב יהודה שביב

א

את ה"שמש" - הנר הנוסף על נרות החנוכה - פוגשים אנו פעמיים בטור ובשולחן ערוך. האחת - בסימן תרע"א סעיף ה: "נר חנוכה - מניחו על פתח הסמוך לרשות הרבים מבחוץ... ובשעת הסכנה... מניחו על שולחנו ודיו, וצריך נר אחרת להשתמש לאורו, ואם יש מדורה אין צריך נר אחר, ואם הוא אדם חשוב שאין דרכו להשתמש לאור המדורה צריך נר אחר". והשנייה - בסימן תרע"ג סעיף א: "... אסור להשתמש בנר חנוכה... ואפילו לבדוק מעות או למנותן אסור... ונוהגים להדליק נר נוסף, כדי שאם ישתמש לאורה יהיה לאור הנוסף, שהוא שהודלק אחרון, ויניחנו מרחוק קצת משאר נרות המצוה...". והנה, לבד מן התמיהה שבפיזור הלכה אחת בשני מקומות שונים קיימת גם שאלה נוספת, והיא שהשוואת לשון ההלכה שבסימן תרע"א לזו שבתרע"ג מגלה שינויים הזוקקים עיון כגון " ו צ ר י ך  נר אחרת" לעומת " ו נ ו ה ג י ם  להדליק נר נוסף".

מבחינת הלכות חנוכה הנר הנוסף אינו רק עניין שבחיוב - אם כמנהג טוב ואם כחובה. אפשר שאף צד של שלילה יש בו.  שהרי מלבד פרסום הנס שבעצם ההדלקה יש פרסום יתר עליו, והוא שמספר הנרות יעיד על ימים הנכנסים או על היוצאים.  וזה שורש מנהג "מהדרין מן המהדרין": "והמהדרין מן המהדרין:  בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים: יום ראשון אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך... טעמא דבית שמאי כנגד ימים הנכנסין, וטעמא דבית הלל כנגד ימים היוצאין". וראה בתוספות ד"ה והמהדרין מן המהדרין שהנוהגים כך אינם מוסיפים על שעושים המהדרין וכל אחד מבני הבית מדליק כנגד ימים הנכנסים והיוצאים (כפי שעולה מדברי הרמב"ם, הלכות חנוכה פ"א ה"ב) אלא מנהג אחר להם, שלפיו אין בבית אלא הדלקה אחת - ובה מניין הנרות כנגד ימים הנכנסים או היוצאים, ונקראים הם "מהדרין  מ ן  המהדרין" על מנת לציין את חשיבות הבלטת ימים הנכנסים או היוצאים.  ומעתה המוסיף נר נוסף כבר מן היום הראשון - איבד את כל הפרסום המיוחד למהדרין מן המהדרין. 

וכבר העמיד על כך הדרכי משה (תרע"ג אות ד): "...וצריך לומר דאסור לעשות כן, דהרי מוסיף על הנרות שמחויב להדליק וליכא היכרא לימים היוצאים...".

(ושמא יש לומר שבשעת הסכנה נזהרו רק בחיוב הבסיסי, דהיינו בהדלקת נר אחד בלבד, ואין מבקשים אז היכר כנגד הימים היוצאים. ובזה מיושבת גם תמיהה הרמוזה בבית הבחירה למאירי:  "ולא סוף דבר בלילה ראשון - אלא אף באחרון".  רוצה לומר:  הרי מן היום השני ואילך מוסיפים נרות, ואין לך היכר גדול מזה, ומדוע נדרוש ממנו נר נוסף להיכרא?  מסתבר שאז העמידו דבריהם על ההלכה הראשונית שיהא כל בית מדליק נר אחד בלבד.)

ב

המקור לתוספת הנר היא מימרא של רבא, ויש לעיין בה ובהקשר שבו נאמרה. "תנו רבנן     :  נר חנוכה - מצווה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. אם היה דר בעלייה - מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים. ובשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו.  אמר רבא:  צריך נר אחרת להשתמש לאורה,  ואי איכא מדורה לא צריך, ואי אדם חשוב הוא - אף על גב דאיכא מדורה צריך נר אחרת"(שבת כא:).

שאלה ראשונה שצריך הלומד לעמוד עליה היא אם דברי רבא עומדים בפני עצמם או שמא הם באים כהמשך לדברי הברייתא, דהיינו לשעת הסכנה, כשמדליק על שולחנו.

הגרסה שלפנינו מאפשרת להבין גם כך וגם כך. לעומת זאת, גרסתם של השאילתות, הר"ח והרי"ף - "אמר רבא:  ו צריך נר אחר" - אינה מותירה מקום לספקות.

הוכחה יפה משמיע האדמו"ר מדינוב בספרו הנפלא על סוגיית חנוכה.  הוא מצביע על כך שהסוגיה ערוכה בזה האופן:  תחילה מובאות ברייתות - ורק לאחר מכן מימרות והלכות שמשמיעים אמוראים.  את זה הסדר משבשת לכאורה ההלכה שמשמיע רבא, ואין זאת אלא שהיא המשך נדרש לדברי הברייתא שהובאה קודם.

ואפשר שזהו שראה רש"י צורך להסביר: "צריך נר אחרת - דאי לא לא הוי היכר": מדובר באדם שהדליק על שולחנו, אשר עליו הוא מניח נרות בכל ימות השנה כדי להאיר לעצמו, ועל כן אם לא יניח נר אחר לא יהיה כלל היכר שהנר שהניח נר מצווה הוא.

אם אכן לשם היכר בא הדבר, כי אז נראה שהוספת הנר חובה היא, ואם לא יוסיף לא קיים המצווה.  שהרי להלן השמיענו רבא (כב:): "היה תפוס נר חנוכה ועומד - לא עשה ולא כלום" כי "הרואה אומר": לצרכו הוא דנקיט לה" (שם) "וליכא היכר ניסא" (לשון רש"י; אמנם זהו הטעם המובא בתירוץ, אך הוא שנתקבל להלכה). אם המצווה היא לפרסם הנס, הרי כשמדליק בצורה ובאופן שאין הנס ניכר לא קיים המצווה.

זאת ועוד: על פי הסברו של רש"י רבא אינו קובע במאמרו עמדה במחלוקת האמוראים אם מותר להשתמש לאורם של נרות חנוכה (ראה תחילת הסוגיה לעיל ולקמן דף כב), שהרי אף למאן דאמר שמותר להשתמש צריך שיהיה ניכר שהדליק לזכר הנס.  (ברם, יש לציין שלדעת רש"י כל עצמו של איסור ההשתמשות הוא משום היכר, כדבריו בתחילת העמוד:  "ואסור להשתמש לאורה -שיהא ניכר שהוא נר מצווה"). אכן, יתאים זה במאוד לגרסת הגר"א, שמחק מנוסח דברי רבא את התיבות "להשתמש לאורה" - כי כן אין קשר בין הנר הנוסף לבין הצורך בשימוש והאיסור שבדבר (ראה דברי הרז"ה במאור הקטן: "לעולם צריך שתהא נר אחרת עימו בבית, קבוע לכל תשמישא כדרבא... ואפילו מאן דאמר מותר להשתמש לאורה כל תשמיש שבעולם, בהא דרבא מודה שצריך נר אחרת שלא יהא הרואה אומר לצורכו הוא דאדלקה").

ברם, מדברי רבנו חננאל נראה שאמיץ הוא הקשר, שהרי כך כתב:  "אמר רבא: וצריך נר אחר  ל ת ש מ י ש ו "  - משמע בפשטות שהצורך בנר אחר נובע מן האיסור להשתמש בנר חנוכה (וראה בספר "צרור החיים" לרבנו חיים בר' שמואל תלמיד הרשב"א שהוכיח מדברי רבא אלו שההלכה היא שאסור להשתמש לאורה). מעתה נכונים הדברים תמיד, והשאלה שבה: מדוע הסמיך רבא דבריו דווקא לברייתא?  אפשר שההסבר הוא כדברי הר"ן (על הרי"ף): "נראה לי דנהי דרבא מודה דאסור להשתמש לאורה, וכיוון שכן פשיטא דצריך נר אחרת, הכא הכי קאמר:  דאף על גב דבשעת הסכנה כיוון דמניחו על שולחנו על כורחו משתמש לאורה, אפילו הכי צריך נר אחרת לעשות היכרא בדבר". לפי זה חובת נר אחר - חובה פשוטה היא כל אימת שעלול הוא ליהנות מן האור, אלא שזו חובה שאין המצווה תלויה בה, וברור שאף אם לא יוסיף נר תתקיים המצווה בידו.

ג

מכל מה שהעלינו עד עתה מתבארת דרכם של קצת רבנים שעליה מספר רבנו המאירי ב"בית הבחירה" בסוגייתנו: "צריך נר אחרת... אפילו לא היה צריך לתשמיש, שלא יאמרו 'לצורכו הדליקה'... ומכל מקום יראה לי מכח הסוגיא שלא אמרו צריך נר אחרת אלא במניחה על שולחנו, אבל כל שמניחה סמוך לפתח אינו צריך לנר אחרת אף על פי שעומד לו לשם, הואיל ואינו בא להשתמש בפרט לאורה לאיזה תשמיש, וכבר ראיתי קצת רבנים נוהגים לעמוד שם ולדבר עם חבריהם בלא נר אחרת". שהרי אף שפוסקים אנו שאסור להשתמש לאורה, הרי כל עוד אינו מתכוון להשתמש אינו צריך לנר נוסף, ומשום היכרא אין לחייב אלא כשמניח על שולחנו.

ברם, בספר "תניא רבתי", לאחד מגדולי דורות הראשונים, לא הסמיך עניין הנר הנוסף לשעת הסכנה, שבה מניח הנר על שולחנו, אלא קבעה כהלכה כללית: "נר חנוכה - אסור להשתמש לאורה, לפיכך צריך נר אחרת להשתמש בה". ודו"ק: לא אמר 'אם ירצה להשתמש יוסיף נר' אלא קבע כי יש צורך להוסיף נר בגלל האיסור להשתמש.  ואפשר שהבין כי רבא - דין כללי השמיענו. אכן, כבר המאירי עצמו מעיד כי לעומת מה שראה אצל קצת רבנים הרי ש"למעשה אני  נ ו ה ג  להדליק נר אחרת בלא צורך תשמיש, ומנהג אבותינו ורבינו בידינו".

(וראה עוד ברבנו ירוחם נתיב תשיעי חלק ראשון, שאף מדבריו בתחילה משמע כי דין כללי הוא; אמנם הוסיף שאם הדליק במקום שאינו רגיל להדלקה סתם אין צריך נר אחר.)

ד

עתה יתבררו היטב דברי הטור והשולחן ערוך. אכן, שתי הלכות לפנינו - ואינן אחת.  הראשונה, בסימן תרע"א, מדברת אך לגבי המדליקים על שולחנם, ואלו  צ ר י כ י ם  להוסיף נר אחרת, שאם לא יוסיפו - ליכא היכרא שבשביל המצווה הדליקו ולא יצאו ידי חובתם.  [אמנם לדידנו, שאין אנו רגילים להניח נרות על השולחן לתאורה, חוזר להיות דין המדליקים על השולחן כדין הרגיל. וודאי שחשמל אינו גרוע ממדורה.] ההלכה בסימן תרע"ג, לעומת זאת - דין כללי היא, המסתעף מאיסור השימוש לאור הנר, ולכך היא מנוסחת בלשון  " נ ו ה ג י ם  להדליק נר נוסף".

ובזה מצינו הפרש בין המחבר לבין הרמ"א.  למחבר דרוש כאן ממש נר נוסף, ואילו הרמ"א כותב: "ובמדינות אלו אין נוהגים להוסיף, רק מניח אצלן השמש שבו מדליק הנרות, והוא עדיף טפי". לדעת המחבר אין כאן שמש כי אם נר נוסף; לרמ"א, לעומת זאת, יפה נקרא הוא "שמש" - שהרי בו השתמשנו קודם להדליק הנרות. ומדוע עדיפה לדעתו דרך זו? כי היכר יש בה שיאן השמש ממניין הנרות, וכך נשאר מניינם כנגד הימים היוצאים.

אכן, לפי הרמב"ם תימצא דרך להוסיף נר מבלי שייפגע ההיכר של הימים היוצאים, שכך כתב:  "בימי הסכנה מניח אדם נר חנוכה בתוך ביתו מבפנים, ואפילו הניחו על שולחנו - דיו.  וצריך להיות  ב ת ו ך  ה ב י ת  נר אחר להשתמש לאורו" (פ"ד ה"ח) - "בתוך הבית", אבל לא סמוך לנרות חנוכה.  הנר הנוסף במקום האחר - לשימוש, ונרות החנוכה - למצווה ולפרסום הנס.

 

(המאמר הופיע לראשונה בגיליון 71 של דף הקשר לתלמידי ישיבת הר עציון המשרתים בצה"ל)