דילוג לתוכן העיקרי

בכורות | דף לד | הטלת מום בקודשים

 

שנינו במשנה (דף לד עמוד א):

"הצורם אוזן בבכור - הרי זה לא ישחוט עולמית, דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרים: נולד בו מום אחר ישחוט עליו."


על פי שתי הדעות שבמשנה, אם הוטל במתכוון מום בבכור, אסור לאכול ממנו. מדיון הגמרא על אתר עולה, כי איסור זה הוא קנס, שאותו יש לבחון לאור תרחישים הלכתיים אחרים שבהם קנסו אדם שנהג שלא כהוגן. רובם המכריע של הקנסות שבסוגיות השונות מבוסס על תקנות חכמים: התורה אוסרת לבצע פעולה מסוימת, וחכמים קובעים שהעובר על רצון התורה ומבצע אותה פעולה - יִקנס. ובכן, מסתבר שגם הקנס שבמשנתנו, שלא לשחוט בכור שהוטל בו מום במתכוון, אינו אלא מדרבנן.

ואמנם, התוספות בסוגייתינו (לד עמוד א, ד"ה ומי קניס) קובעים בפירוש שהאיסור לשחוט את הבכור הוא איסור דרבנן. אלא, שהתוספות מצטטים גם את דברי הספרי (פרשת ראה, פיסקה צט), מהם עולה מסקנה אחרת:

"לא תאכל כל תועבה, רבי אליעזר אומר מנין לצורם אוזן הבכור ואוכל ממנה שעובר בלא תעשה תלמוד לומר לא תאכל כל תועבה. אחרים אומרים בפסולי המוקדשים הכתוב מדבר".


סוגיות שונות בש"ס מצטטות את הפסוק "לא תאכל כל תועבה", ביחס לאיסורי אכילה למיניהם. כך, למשל, על פי דעה אחת בגמרא בחולין (דף קיד) אכילת בשר בחלב אסורה מדין "לא תאכל כל תועבה". ר' אליעזר סבור שגם בכור שהוטל בו מום מוגדר תועבה, ומשום כך אסור לאוכלו. כאמור, מסקנה זו סותרת את פשט הגמרא בסוגייתינו, המבסס את הדין על קנס חכמים, ולא על איסור תורה גמור.

בסיום דבריהם, מציעים התוספות שדברי הספרי אינם אלא אסמכתא, אך לאמיתו של דבר איסור השחיטה הוא קנס חכמים בלבד. עם זאת, קודם לכן מעלים התוספות הצעה אחרת, ולפיה המחלוקת בין ר' אליעזר וחכמים נוגעת לשאלה זו: לדעת ר' אליעזר, מדובר על איסור תורה גמור, ועל כן הוא נוהג לעולם; בעוד שחכמים דורשים את הפסוק כדעת "אחרים" שבספרי, וממילא אוסרים את שחיטת הבכור מדרבנן בלבד, ומשום קנס.

ייתכן ובדרך זו שמציעים התוספות צעד גם הרמב"ם. באשר למשנתנו, פסק הרמב"ם (הלכות בכורות ב, ז) כדעת חכמים. עם זאת, כאשר קבע הרמב"ם (ספר המצוות, לא תעשה קמ) שאין לאכול מפסולי המוקדשין קודם שייפדו הוא מצטט את הספרי:

"והמצוה הק"מ היא שהזהירנו מאכול פסולי המוקדשין שאינו מותר לאכלם. והוא כשנעשה אנחנו המום בכונה ... והוא אמרו יתעלה: לא תאכל כל תועבה."


בעיוננו לדף מא נדון, בעזרת ה', באיסור אכילת פסולי המוקדשין לפני פדיון. החידוש הגדול בדברי הרמב"ם כאן הוא שאיסור "לא תאכל כל תועבה" מתייחס דווקא למום שהוטל בכוונה, למרות שהגדרת "פסולי המוקדשין" נוגעת לכל בהמת קודשים שנפל בה מום. המשנה למלך (הלכות בכורות ד, א) כותב שיש בידו "חבילות של תשובות וקושיות" על פסיקה זו של הרמב"ם.

הסבר מעניין לדברי הרמב"ם מצאנו בתשובה של הגר"מ פיינשטיין באגרות משה (אורח חיים א, סימן יד. דברי תורה עשירים במקום אחד ועשירים עוד יותר במקום אחר - הגרמ"פ דן שם בעניין תפילין של רש"י ורבינו תם, ומתוך כך גם באיסור "בל תוסיף" ובמונח "לאו שבכללות", ואגב דיון זה עוסק גם בפסולי המוקדשין). לדעת הרב פיינשטיין, כאשר אדם מקדיש בהמה לקרבן, הוא לוקח בחשבון אפשרות שייפול בה מום והיא תיפדה. לכן, אם בפועל נפל בה מום, ניתן לראות בכך הליך שיגרתי ונורמאלי. עם זאת, אם המום הוטל בבהמה זו בכוונה, הרי זה תרחיש בלתי צפוי ובלתי מתקבל על הדעת. מעשה שכזה, המבטל בידיים איסור תורה של הטלת מום בקודשים, מגדיר את הבהמה תועבה ואוסר את אכילתה.

למדנו, אם כן, שאם נפרש את דברי הספרי כפשוטם, ונקבע שאיסור לא תאכל כל תועבה הוא איסור תורה גמור, נמצאנו מחדשים חידוש לא רק בהבנת דברי ר' אליעזר במשנתנו (שלא נפסקו להלכה), אלא גם בהבנת שיטתם העקרונית של חכמים בעניין פסולי המוקדשין.
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)