על חיים, מלכות ואריכות ימים - תורה נו, א-ג

  • הרב דן האוזר

 

א. כִּי יֵשׁ בְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל בְּחִינַת מַלְכוּת וְכָל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ, כֵּן יֵשׁ לוֹ בְּחִינוֹת מַלְכוּת. יֵשׁ שֶׁהוּא שׂוֹרֵר בְּבֵיתוֹ, וְיֵשׁ שֶׁהוּא מוֹשֵׁל בְּיוֹתֵר, וְכֵן יֵשׁ שֶׁהוּא מוֹשֵׁל עַל כָּל הָעוֹלָם כָּל אֶחָד לְפִי בְּחִינַת הַמַּלְכוּת שֶׁיֵּשׁ לוֹ. בִּבְחִינוֹת: ''שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרוֹת'' (שְׁמוֹת י''ח). וּבְחִינוֹת הַמַּלְכוּת הַזּאת שֶׁיֵּשׁ בְּכָל אֶחָד הִיא בְּאִתְגַּלְיָא וּבְאִתְכַּסְיָא. בְּאִתְגַּלְיָא, הַיְנוּ הַמֶּמְשָׁלָה שֶׁיֵּשׁ לְכָל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ שֶׁהוּא מוֹשֵׁל עַל אֵלּוּ הָאֲנָשִׁים בְּאִתְגַּלְיָא כְּפִי בְּחִינַת הַמַּלְכוּת שֶׁלּוֹ כַּנַּ''ל, וּבְאִתְכַּסְיָא הוּא כִּי גַּם יֵשׁ לְכָל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ בְּחִינַת מַלְכוּת בְּאִתְכַּסְיָא. דְּהַיְנוּ שֶׁאַף שֶׁבְּאִתְגַּלְיָא נִרְאֶה שֶׁאֵין לוֹ שׁוּם מֶמְשָׁלָה עַל אֵלּוּ הָאֲנָשִׁים עִם כָּל זֶה בְּאִתְכַּסְיָא וּבְהֶעְלֵם גָּדוֹל, הוּא מוֹשֵׁל עַל אֵלּוּ הָאֲנָשִׁים כִּי נִשְׁמָתָם הֵם תַּחְתָּיו, וְנִכְנָעִים תַּחְתָּיו וְגַם זאת הַבְּחִינָה שֶׁל מַלְכוּת בְּאִתְכַּסְיָא הִיא לְכָל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ בִּבְחִינַת: ''שָׂרֵי אֲלָפִים, וְשָׂרֵי מֵאוֹת'' וְכוּ'.

 וְיֵשׁ אֶחָד שֶׁבְּאִתְגַּלְיָא אֵין לוֹ שׁוּם מֶמְשָׁלָה, וְאַף עַל פִּי כֵן בְּאִתְכַּסְיָא וּבְהֶעְלֵם גָּדוֹל, הוּא מוֹשֵׁל עַל כָּל הַדּוֹר וַאֲפִלּוּ עַל כָּל צַדִּיקֵי הַדּוֹר כִּי כָּל נִשְׁמוֹתֵיהֶם הֵם כֻּלָּם תַּחַת מֶמְשַׁלְתּוֹ וּמַלְכוּתוֹ וְכֻלָּם נִכְנָעִים וּכְפוּפִים אֵלָיו רַק שֶׁהוּא בְּהֶעְלֵם גָּדוֹל, בִּבְחִינת ''בְּכָל מָקוֹם מֻקְטָר וּמֻגָּשׁ לִשְׁמִי'' (מלאכי א, יא), שֶׁאַף שֶׁהֵם עוֹבְדִים עֲבוֹדַת אֱלִילִים, עַם כָּל זֶה בְּהֶעְלֵם גָּדוֹל הֵם כֻּלָּם נִכְנָעִים אֵלָיו יִתְבָּרַך וְעוֹבְדִים אוֹתוֹ יִתְבָּרַך, רַק שֶׁהוּא בְּהֶעְלֵם גָּדוֹל. כְּמוֹ כֵן זאת הַבְּחִינָה שֶׁל מַלְכוּת בְּאִתְכַּסְיָא שֶׁאַף שֶׁבְּאִתְגַּלְיָא אֵין לוֹ שׁוּם מֶמְשָׁלָה עִם כָּל זֶה בְּהֶעְלֵם גָּדוֹל, הוּא מוֹלֵך עֲלֵיהֶם וְהֵם כֻּלָּם תַּחְתָּיו וְנִכְנָעִים אֵלָיו.

ב. וְצָרִיך כָּל אֶחָד לִבְלִי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עִם בְּחִינוֹת הַמַּלְכוּת שֶׁיֵּשׁ לוֹ לַהֲנָאָתוֹ וּלְצָרְכּוֹ, שֶׁלּא תִּהְיֶה בְּחִינוֹת הַמַּלְכוּת אֶצְלוֹ כְּעֶבֶד לְמַלּאת תַּאֲוָתוֹ, רַק שֶׁתִּהְיֶה בְּחִינַת הַמַּלְכוּת בִּבְחִינַת בֶּן חוֹרִין (קהֶלֶת י) ''אַשְׁרֵיך אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּך בֶּן חוֹרִין'', שֶׁהַמַּלְכוּת יִהְיֶה אֶצְלְך בֶּן חוֹרִין לִבְלִי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ לְהֲנָאָתְך. וְזֶה בְּחִינַת מָרְדֳּכַי, בְּחִינַת מָר דְּרוֹר (חֻולִּין קלט ע"ב) שֶׁהַמָּרוּת, הַיְנוּ הַמַּלְכוּת יֵשׁ לָהּ דְּרוֹר וְחֵרוּת, שֶׁלּא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ לַהֲנָאָתוֹ וּלְצָרְכּוֹ כִּי אִם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך, בִּבְחִינוֹת  ''וְהָיְתָה לַה הַמְּלוּכָה'' (עבַדְיָה א, כא), דְּהַיְנוּ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עִם הַמַּלְכוּת לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַך, דְּהַיְנוּ לְהַזְהִיר וּלְהוֹכִיחַ אֶת כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁנִּכְנָעִים אֵלָיו, כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי בְּחִינוֹת הַמַּלְכוּת שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּאִתְגַּלְיָא וּבְאִתְכַּסְיָא, הֵן אִם הוּא מוֹשֵׁל בְּבֵיתוֹ, צָרִיך לְהַזְהִיר וּלְהוֹכִיחַ אֶת בְּנֵי בֵּיתוֹ וְאִם יֵשׁ לוֹ מֶמְשָׁלָה יוֹתֵר, מֻטָּל עָלָיו לְהַזְהִיר יוֹתֵר וְיוֹתֵר אֲנָשִׁים לְפִי בְּחִינַת הַמַּלְכוּת שֶׁלּוֹ.

*

לכל אדם יש מלכות ומהי מלכות? השפעה על הסובב אותו. אנשים הרואים בו מודל לחיקוי, סמכות להישמע לה, הנהגה ללכת אחריה. גם אם אין הוא יודע זאת, ואפילו אם אין הנשמעים לו יודעים זאת ואפילו אם אינם מכירים אותו. אי שם, קורות חייו נרשמים ועושים רושם במעגלים הולכים ומתרחקים. השאלה הגדולה היא עד כמה אדם מודע לזה? האם יודע הוא את יוקר חייו, את עוצם השפעתו, את גודל השעה?

דוגמא טובה למי שחי בתודעה שלעצם חייו באשר הם יש משמעות לרבים, היא דמותו של האמן. זה אשר מביא לידי ביטוי את רגשותיו ואת תנועות נפשו וברור לו שיש להם ערך ציבורי, על אף שכולם באים מתחושתו הסובייקטיבית והאישית. אכן, אמנים רבים השפיעו על התרבות, והלכי הרוח שייצגו הטביעו את חותמם גם באנשים שכלל לא הכירו, ממש כמתואר בתורה שלפנינו.

אלא שבניגוד לדמותו של האמן העסוק בעצמו, נקרא המלך לנהוג בכיוון הפוך לחלוטין ולהיות עסוק בעמו. אפילו חייו האישיים של המלך אמורים להיות מכוונים כלפי חוץ, לפי הדרכתו של ר' נחמן בתורה שלפנינו. ואם דמותו של האמן העסוק בעצמו הינה בת השפעה, הרי שדמותו של המלך הרוצה בטובת עמו, על אחת וכמה. מלכים רבים אמנם עסוקים בעצמם, אולם לזאת לא נקרא מלכות, שכן למעשה בבסיסה עומדים כוח וחנופה. מלכות אמיתית תהיה זו הנאצלת אל סובביה מאליו, כאשר הם מכירים בהנהגתו ובסמכותו של המלך. וזאת יקרה רק אם ייעזר המלך בתכונה המאפיינת את המלכות – ביטול. ותכונה זו,טוען ר' נחמן, יש לכל אחד, גם אם איננו מודע לכך. לו היינו מבקשים תכונה אחרת מהאדם, ספק אם היינו מוצאים אותה אצל כל אחד: חכמה, סבלנות, דייקנות ועוד. אבל ביטול, שייך אצל כל אחד, אם לא כלפי אדם אחר, לפחות כלפי השם. אפילו אם אין האדם מכיר בקב"ה, הרי שמבחינת הקב"ה עצמו הרי הוא כבטל, ועל כן דווקא בשמים מכירים במלכותו של כל אדם: כל מעשיו בספר נכתבים.

אולם רבי נחמן קורא לנו להיות מודעים למלכות זו במידה הולכת וגוברת גם כלפי בני אדם. להכיר בהשפעה שיש לכל אחד על סביבתו הקרובה והרחוקה ויותר מכך, להרגיש אחראי עליה לראותה כתפקיד שניתן לו- צופה(.

ובכן, תודעת חייו של אדם צריכה להיות כשל מלך. להרגיש שבחייו, אפילו ברגעים האישיים ביותר הרי הוא כמנהיג עם שלם. גם אם איננו מכיר אותם ולא יודע מי הם. די בכך שהם משורש נשמתו כדי שיהיו בבחינת 'עמו'. אין ספק, מדובר בתודעת חיים שונה מהמקובל. לא רק 'מה אני רוצה לעשות במצב כזה', אלא גם 'מה הייתי מייעץ לאחרים בדיוק במצב שלי, לעשות'. במעשיי האישיים אני כביכול מנהיג אומה שלמה משורש נשמתי, ומורה להם לנהוג כמוני. האם נתתי על כך את הדעת? האם אחרי מחשבה שכזו אעשה את אותם דברים שחשבתי לעשותם כאיש פשוט, ללא כתר המלכות ששם רבי נחמן על ראשי?

מעניין להשוות תודעה זו לתודעה דומה שכיוון אליה בן דורו של רבי נחמן אך רחוק ממנו כרחוק מזרח ממערב – עמנואל קאנט. קאנט מגדיר את המעשה המוסרי כהיענות ל'צו הקטגורי'. קאנט מגדיר את צו זה בשלושה מאפיינים שאחד מהם הוא "צריך אדם שיוכל לרצות, שהכלל המעשי הקובע את פעולותיו יהיה לחוק כללי" (ביקורת התבונה המעשית, עמ' 67). היה ברור לקאנט שהמעשה הנכון יהיה זה היוצא מגבולות החיים האישיים של האדם ומבטא אמת כללית יותר ורחבה יותר. גם רבי נחמן קורא לתודעה מתרחבת זו. אולם בעוד שאצל קאנט ההתרחבות הינה סימן בלבד לזיהוי הצו הקטגורי, הרי שאצל ר' נחמן הינה ייעוד. כמו כן בעוד שאצל קאנט הצו הקטגורי הינו חוק מופשט, בעוד המלכות של ר' נחמן נכנסת אל תוך עומק החיין הממשיים ומעניקה להם נפח, תוקף ומשקל, כמשפיעים על השייכים למלכות זו.

*

ג. וְצָרִיך לְהַמְשִׁיך אֲרִיכוּת יָמִים לְתוֹך הַמַּלְכוּת שֶׁלּא תִּהְיֶה בִּבְחִינת "הָרַבָּנוּת מְקַבֶּרֶת אֶת בְּעָלֶיהָ" פְּסָחִים פ'ז ע"ב). כִּי כָּל אֶחָד לְפִי בְּחִינַת הַמַּלְכוּת שֶׁיֵּשׁ לוֹ הוּא בְּחִינַת צוֹפֶה שֶׁמֻּטָּל עָלָיו לְהַזְהִיר וּלְהוֹכִיחַ אֶת הָאֲנָשִׁים שֶׁהֵם מִשָּׁרְשׁוֹ, שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּחִינַת מַלְכוּת עֲלֵיהֶם. וְאִם הוּא מַזְהִיר וּמוֹכִיחַ אוֹתָם, אֲזַי הוּא עוֹשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ וּמַצִּיל אֶת נַפְשׁוֹ כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (יְחֶזְקֵאל ג) : ''צפֶה נְתַתִּיך לְבֵית יִשְׂרָאֵל וְכוּ' וְאַתָּה כִּי הִזְהַרְתָּ רָשָׁע וְלא שָׁב מֵרִשְׁעוֹ וְכוּ הוּא בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת וְאַתָּה אֶת נַפְשְׁך הִצַּלְתָּ'', אֲבָל אִם אֵינוֹ מַזְהִיר וּמוֹכִיחַ אוֹתָם, אֲזַי הָענֶשׁ עָלָיו [כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם] וְעַל כֵּן הָרַבָּנוּת מְקַבֶּרֶת אֶת בְּעָלֶיהָ וְעַל כֵּן צָרִיך לִרְאוֹת לְהַמְשִׁיך אֲרִיכוּת יָמִים לְתוֹך הַמַּלְכוּת דְּהַיְנוּ שֶׁיִּרְאֶה שֶׁיּוּכַל לְהַזְהִיר וּלְהוֹכִיחַ אוֹתָם.

אַך אֵיך אֶפְשָׁר לוֹ לְהַזְהִיר וּלְהוֹכִיחַ אוֹתָם, כִּי אֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה שֶּׁצָּרִיך לָהֶם, וְגַם אֵינָם אֶצְלוֹ לְהוֹכִיחַ אוֹתָם וְעַל כֵּן צְרִיכִין לָזֶה דַּעַת כְּדֵי לֵידַע אֵיך לְהוֹכִיחָם. וְלָבוֹא לַדַּעַת הַזֶּה הוּא גַּם כֵּן עַל יְדֵי אֲרִיכַות יָמִים בְּעַצְמוֹ. וְזֶה שֶׁאוֹמְרִים הָעוֹלָם שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מֵחַיָּיו, כִּי עִקַּר הַיְדִיעָה הוּא מֵחַיִּים, מֵאֲרִיכוּת יָמִים. כִּי לָבוֹא לַאֲרִיכוּת יָמִים, הוּא עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה, כִּי אוֹרַיְתָא שְׁמָא דְּקֻדְשָׁאבְּרִיך הוּא (תִּקּוּן י דַּף כה ע"ב), וּכְמוֹ כְּשֶׁצְּרִיכִין לִקְרוֹת אֶת אֶחָד קוֹרִין אוֹתוֹ בִּשְׁמוֹ, כֵּן כְּשֶׁצְּרִיכִין לִקְרוֹת אֶת חַי הַחַיִּים כְּדֵי לְהַמְשִׁיך מִמֶּנּוּ חַיִּים וַאֲרִיכוּת יָמִים צָרִיך לִקְרוֹת אוֹתוֹ בִּשְׁמוֹ, כִּבְיָכוֹל וּשְׁמוֹ הוּא הַתּוֹרָה כַּנַּ''ל. נִמְצָא שֶׁעַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה, קוֹרִין אֶת הָאֲרִיכוּת יָמִים וְעַל כֵּן מֻזְהָר הַמֶּלֶך עַל עֵסֶק הַתּוֹרָה בְּיוֹתֵר מִכָּל הָעוֹלָם, מֵחֲמַת שֶׁהוּא צָרִיך לִקְרוֹת אֶת הָאֲרִיכוּת יָמִים לְתוֹך הַמַּלְכוּת כַּנַּ''ל ''וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יַאֲרִיך יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ''(דְּבָרִים יז, יט). וְזֶה ''וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו'', ''וְקָרָא'' בּוֹ דַּיְקָא, הַיְנוּ שֶׁעַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה הוּא קוֹרֵא אֶת הַחַיִּים כַּנַּ''ל.

*

רבי נחמן מציג את המלכות לא רק כאתגר וכאחריות, אלא ככורח החיים. האדם כמעט מחויב לחיות כך, וכאשר הוא מנסה לברוח מאחריות זו, הוא משלם על כך מחיר, מחיר המנהיג שכשל. ''צפֶה נְתַתִּיך לְבֵית יִשְׂרָאֵל וְכוּ' וְאַתָּה כִּי הִזְהַרְתָּ רָשָׁע וְלא שָׁב מֵרִשְׁעוֹ וְכוּ' הוּא בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת וְאַתָּה אֶת נַפְשְׁך הִצַּלְתָּ." אֲבָל אִם אֵינוֹ מַזְהִיר וּמוֹכִיחַ אוֹתָם, אֲזַי הָענֶשׁ עָלָיו ". מי שאינו מודע לרוממות חייו, לגודל השעה של כל רגע, לרוב ההשפעה שיש לו על הסביבה, לזוגות העיניים שמתבוננים בו כל העת, גם אם הוא עצמו לא יודע וגם הם לא יודעים זאת – מפספס את עצם החיים. וזה עונשו – שאף אם הוא כביכול חי, הוא חשוב כמת. בל נחשוב שפוטנציאל שלא מומש של חיינו אין בו השפעה על החיים שבכל זאת אנו חיים. כל פוטנציאל כזה שלא מומש משתרך אחרינו, רובץ על לבנו, קובר אותנו חיים – "הרבנות מקברת בעליה", אם אין היא מימוש של פוטנציאל חיים. ההבנה השכיחה של משפט זה היא שהרבנות הינה עול של משימות כבדות וטרחה רבה בעבור הציבור וזניחת החיים האישיים. הבנה זו איננה אלא ביטוי לכך שרבנים עלולים שלא לראות את רבנותם כפוטנציאל החיים ושחייהם האישיים אינם מגויסים לענייני הציבור. רבי נחמן הביא את אותו משפט, אך כדרכו הביט עליו מצידה השני של אותה מטבע. 'אנא עשה שחייך האישים יהיו בעלי משמעות רחבה וציבורית – לא שתעסוק בהכרח בעסקי ציבור, אלא שהחיים שלך עצמם יהיו בעלי ערך לציבור'. נראה שרבי נחמן עצמו חי כך. רבי נחמן לא ניהל חצר ולא עסק בעסקי ציבור, לא פתח מקוואות או תלמודי תורה ואף לא שימש כדיין בין אנשים. ובכל זאת, הוא ראה עצמו כמנהיג דתי ואת עצם חייו כפורצי דרך לרבים. התנסויותיו הלכאורה אישיות לחלוטין היו בעיניו, וכיום בעיני רבים כל כך, בעלי ערך. הרבנות האמיתית מתחילה עוד בעמידתו של האדם מול אלוקיו ובניהול עולמו הדתי הפנימי. מתוך עוצמה פנימית זו, כבר תבוא מאליה גם המלכות וההשפעה. תלמידו הנאמן, רבי נתן, שראה כל זאת, כתב את הביוגרפיה של ר' נחמן בספרו "חיי מוהר"ן" מתוך הכרה בערכם של חיי רבו. אולם רבי נתן כתב גם את הביוגרפיה של עצמו. אם כי לביוגרפיה שלו כינה "ימי מוהר"נת", כיוון שבענוותנותו חשב שלא כל מסכת חייו ראויה להיכתב, אלא רק ימים אלו או אחרים. שמא כל אחד מאתנו נקרא גם הוא לחיות חיים הראויים להיכתב בספר ויש להם ערך לכלל?

אולם איך זוכים לכך? איך אפשר שאדם ישפיע על אנשים שכלל לא הכיר ושלעולם לא יכיר? איך אפשר שאאמין שאני עד כך משמעותי? איך יזהיר אנשים ממכשלות שכלל לא ידע על קיומם? ר' נחמן שואל את כל השאלות הללו, ועונה –"על ידי המשכת אריכות ימים" או במלים אחרות – לאט לאט! הזדקנותו של אדם איננה חייבת להיתפס כקמילה ואבוד כוחות, אלא כשלב עליון בהתפתחותו של אדם. עם רום גילו של אדם, זוכה הוא לאריכות ימים. אריכות ימים היא תכונה שמקבלים בסוף החיים, אם אכן מאריכים ימים. אך היא תכונה שאפשר לרכוש הרבה לפני כן. ויותר מזה, אפשר שלא לרכוש אותה כלל, ואז גם אם חייו של האדם בפועל מתארכים, ללא תכונה זו הוא ירגיש נרגן ומשועמם. אריכות ימים היא היכולת ללמוד מן הניסיון, להרגיש שהזמן לטובתך, שלא איחרת את הרכבת, אלא להיפך, הינך בדיוק בזמן הנכון ובמקום הנכון. ויכול אתה להביט בסיפוק אחורה, אך בד בבד גם לחייך על הטעויות שעשית ולהשלים עימם. כל מעשיך נעשים בסבלנות רבה, בתשומת לב ובעומק רגשי, ולכל דבריך יש כיסוי. הינך מעל הדברים ומעבר לכל אינטרס צר ומצומצם. ובמיוחד – אתה עושה את מעשיך לאט לאט.

כל אלו תכונות הממתינות לאדם בסוף חייו, אך אפשר "להמשיך" אותן גם בשנים הקודמות לסוף זה. הדבר אמנם מצריך שינוי בתודעת המוות –זאת אומרת להפסיק לברוח ממנו ולהיבהל ממנו. וזאת אפשר רק על ידי הישענות על החיים עצמם, כפי שהם. בעמוד אדם מול מותו, אין הוא יכול להישען אלא עליהם, על החיים. רצוי וצפוי שככל שיאריכו חייו של אדם הוא יוכל להישען עליהם יותר בבטחה, בסיפוק ובקבלה ככל שצובר הוא הצלחות, חכמה, תוכן וניסיון. אך יכול אדם לעשות זאת אף לפני כן, להמשיך כוחות לקבל את החיים אף לפני שהוא שמותו מאלץ אותו לעשות זאת.

*

רבי נחמן מדריך שכדי להוכיח את האנשים שהם משורשו צריך "דעת". "וְלָבוֹא לַדַּעַת הַזֶּה הוּא גַּם כֵּן עַל יְדֵי אֲרִיכַות יָמִים בְּעַצְמוֹ וְזֶה שֶׁאוֹמְרִים הָעוֹלָם שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מֵחַיָּיו כִּי עִקַּר הַיְדִיעָה הוּא מֵחַיִּים, מֵאֲרִיכוּת יָמִים." זאת אומרת, אריכות הימים נצרכת הן למלכות (כמבואר לעיל), והן להשגת הדעת. רבי נחמן קושר בין הדעת לבין החיים ואי אפשר שלא להיזכר בעץ הדעת ובעץ החיים הקשורים זה בזה בגן עדן. כבר שם למדנו שמי שרוצה להישאר סמוך לעץ החיים צריך שלא לאכול מעץ הדעת. ונסביר: עיקר הדעת היא היכולת "שלא לדעת". או במלים אחרות של רבי נחמן (ובמקורם ברמב"ם): "תכלית הידיעה שלא נדע". עיקרו של עץ הדעת הוא שלא אוכלים ממנו, אלא רק נוגעים בו. ובהקשרו של עץ החיים – היכולת להימנע משיפוט ומשליטה היא גם היכולת לגעת בחיים ולדעת אותם באמת. לעומת זאת, מי שמנסה לדעת את החיים באופן אקטיבי ומשתלט, לנגוס בהם כנגוס בפרי עץ הדעת, יכול למצוא את עצמו עם תובנות על החיים, תכנונים לגביהם, ניתוחים של המציאות אבל כל אלו ללא חיים. החיים, כך מסתבר, הם דבר שאי אפשר לאחוז בו, לשלוט בו, אלא רק לבוא במגע עדין עמו. מגע שיש בו גם קרבה אך גם ריחוק. לא לשווא מכנה התורה את קרבת איש ואשה בפועל זה, 'לדעת'. מגע של דעת עם החיים, ומגע עדין, רך, נשען, מקבל ומאמין. התנועה הכפולה של הדעת, קרבה וריחוק, חיוב ושלילה, היא המאפשרת במורכבותה להכיל את השניים, למזג אותם זה בזה ועם זאת לשמור על נפרדותם. הדעת היא החיפוש המתמיד אחר מגע עדין זה. לשבת "בין הכיסאות" ולא ליפול ביניהם. לא להמית את השני בניסיון לדעת אותו, אלא להשאיר אותו חי– אדם חי, עולם חי ואלוקים חיים.

גם למען דעת זו, כמו גם בשביל המלכות, צריך אריכות ימים– התנהלות איטית, סבלנית, נשענת ומקבלת, רבת ניסיון ועומק. ההתנהלות הצעירה, הממהרת, הרודפת אחרי החיים כדי לברוח מהמוות, יוצרת תמונה שטוחה מדי של החיים מכדי לדעת אותם ובוודאי מכדי להופכם למודל חיקוי והנהגת המלכות. אריכות הימים מאפשרת את ההתבוננות שהמלכות כל כך זקוקה לה, בנחת המאפיינת אותה. הצירוף של ההתבוננות מן הצד, מחד, ביחד עם הקבלה וההישענות על החיים מאידך, יוצרים מגע עדין שיש בו הן קרבה והן ריחוק כפי שמאפיינים את הדעת.

אך איך זוכים לאריכות ימים זו? עונה ר' נחמן: על ידי עסק התורה. ר' נחמן לא כותב על ידי לימוד התורה, שכן הלימוד כשלעצמו יש בו פן שכלי בלבד, ואילו העיסוק בתורה אוסף אליו גם את שאר חלקי הגוף והנפש בכל מימדי החיים. הצד המשותף לכל חלקי התורה הוא הקריאה לה'. קריאה זו יכולה להיות במישורים רבים, ובאופנים שונים. לא רק תפילה היא קריאה לה', אלא גם זבן בשוק הנוהג לפי ה'חושן משפט' בשולחן ערוך, גם הוא קורא לה'.ר' נחמן דורש את המושג "קריאת התורה", כביטוי לקריאה האנושית לקשר עם ה'. כצעקההקושרת בין שמים וארץ. גם המלך נדרש לקרוא בתורה כל ימיו, על מנת שתהדהד בתוכו צעקה זו, ועל כך מבטיחה לו התורה "אריכות ימים". הקריאהלה' כמוה כקריאה להשעין את החיים על משהו נוסף ולא רק על עצמם. כהישען הזקן על מקלו יכול המאמין להתבונן בחיים ביתר תשומת לב, ומתוך כך גם בנפרדות.

הקריאה בתורה מספרת לו לאדם סיפורים מלפני שנים רבות, ועל כן משרה היא על הקורא אורך רוח, פרספקטיבה ואריכות ימים. אפילו קיום סעיף קטן בשלחן ערוך, בוודאי דורש מן האדם תשומת לב יתרה.ההתבוננות והאטת הקצב המטורף של שטף החיים. על אחת כמה וכמה קריאת התורה כשלעצמה, המזכירה לו לאדם את אותם ענקי רוח שחיו "חיים אמתיים", הנהיגו את עצמם בדעת ומלכותם נפרשת עד אלינו.אותם ענקים משפיעים עלינו אף אלפי שנים אחרי מותם, ומזכירים לנו שחייהם היו מעבר למוות, קרובים ככל האפשר לעץ החיים.