על מטות וסלעים

  • הרב חנוך וקסמן

א. מי מריבה ומרד

במי מריבה, בתחילת השנה הארבעים למסעם של בני ישראל במדבר, ה' שופט את משה ואהרון. מיד לאחר שמשה מכה את הסלע וזורמים מים באורח נס להרוות את צימאון העם (במדבר כ', י"א), ה' מכריז בפני משה ואהרון את הדברים הבאים:
"יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ..."   (שם, י"ב)
במוצאו את פעולותיהם ומנהיגותם של משה ואהרון לוקים בחסר, ה' גוזר כי הם לא ינהיגו את העם עוד. כמו הדור אותו הם הוציאו ממצרים, הם לא יכנסו אל הארץ המובטחת.
בעוד גזר דינו של ה' על משה ואהרון הוא ברור, הסיבה לגזר הדין הרבה פחות ברורה. כפי הנראה, המאורעות במי מריבה היו אמורים לקדש את ה' בעיני העם, וזהו תפקידו של מנהיג ישראל. בשל כישלונם לעשות כן, משה ואהרון מודחים מתפקידם. אולם, מהו בדיוק קידוש ה' לו היו אמורים לסייע?
יתרה מכך, ה' משתמש בניסוח "לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי" כדי לתאר את חטאם של משה ואהרון. בהתבסס על תיאורו הקודם של ה' את משה כ"עבד נאמן" (שם י"ב, ז'), הביטוי "האמנתם" (המבוסס גם הוא על השורש א.מ.נ.) צריך ככל הנראה להתפרש כמשמעות של נאמנות או ביטחון ולא במובן של אמונה. במילים אחרות, ה' מאשים את משה שאינו בוטח בו. למעשה, ה' מאשים את משה בהפרת אמונו של ה', וכתוצאה מכך בפירוק זהותו של משה כעבד ה' הנאמן.
למעשה, בהתייחסו לחטאם של משה ואהרון בהזדמנויות אחרות, ה' משתמש באופן קבוע בביטויים בעלי קונוטציות דומות ואף קיצוניות יותר. בדבריו הלפני אחרונים של ה' למשה בתורה, ה' מצווה את משה לעלות להר נבו בכדי להשקיף על הארץ אליה הוא לא יכנס (דברים ל"ב, מ"ח-נ"ב). כחלק מהנחיות אלו, ה' חוזר על הסיבה לכך שמשה לא יכנס לארץ, ומתייחס בכלליות לכישלונו של משה לקדש את שם ה' ולחטאו (שם, נ"א). הביטוי בו משתמשת התורה כדי לתאר חטא זה של משה הוא "מְעַלְתֶּם בִּי". ביטוי זה יכול להיות מכוון באופן כללי ל"עבירה" או "הסגת גבול" (כויקרא ה', כ"א, במדבר ה', ו'), אך ביטוי זה מופיע גם בסיפור הסוטה, האישה הלא-נאמנה (במדבר ה', י"א). בהקשר זה, הביטוי מהווה מונח טכני המתייחס להפרת אמונים, בגידה וניאוף. לאור זאת, ה' למעשה מאשים את משה ביותר מאשר עבירה שגרתית. הוא מאשים אותו בבגידה מהותית במערכת היחסים ביניהם.
לבסוף, ישנה אמירה שהיא אולי הפגיעה האכזרית ביותר מכולן. כאשר ה' מורה למשה לראשונה לעלות להר לראות את הארץ (במדבר כ"ז, י"ב-י"ד), ה' מתייחס לעובדה שמשה "המרה" את פי ה' במי מריבה. אולם, כמובן, זהו הביטוי בו השתמש משה לתאר את התנהגות העם במי מריבה. לפני שהכה את הסלע, משה הוכיח את העם ופתח בביטוי "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים" (שם כ', י'). בעיני ה', משה ואהרון הם ה"מורים" (מורדים) האמיתיים בסיפור.
אם לסכם זאת, בנוסף להתייחסות לקידוש ה' פוטנציאלי שמשה והארון היו אמורים לבצע, ה' רואה את פעולותיהם במי מריבה כמרד, הפרת אמונים ושבירה של בטחונו של משה בה'. כל הביטויים החריפים (וכמובן העונש עצמו) מובילים למסקנה הבלתי נמנעת כי השגיאה של משה במי מריבה היתה חמורה מאין כמותה.
ופה אנו מגיעים לעצם העניין. כל מה שמשה עשה היה להכות את הסלע, ולא הרבה יותר מזה קרה. במילים אחרות, מהו החטא החמור של משה במי מריבה? מה במעשה זה מצדיק את מילותיו החריפות של ה'? מה היה "חוסר האמון", מה היתה ה"בגידה", ומה היה ה"מרד" של משה?
 

ב. האמנם החטא כה גדול?!

הפנית תשומת ליבנו לטקסט עצמו תסייע לנו לנסח מחדש את הבעיה. המאורע מתרחש לפי הקווים הבאים:
כשהם ניצבים מול מחסור במים, העם "רב" עם משה (במדבר כ', ג'). הם מתלוננים שהיה עדיף להם לו כבר היו מתים, מקוננים על העובדה שמשה הביא אותם ואת מקניהם למות במדבר, ומצהירים כי היה עדיף שמשה לא היה מביא אותם מלכתחילה ממצרים אל מקום רע וחסר מים (שם, ג'-ה'). בתגובה, ה' מצווה ציווי מורכב שניתן לחלקו לחמישה שלבים נפרדים. הוא מצווה על משה (1) לקחת מטה, (2) שמשה ואהרון יקהילו את העדה, (3) לדבר אל הסלע, (4) להוציא מים מן הסלע, ולבסוף (5) להשקות את העדה ואת עדריהם (שם ז'-ח').
בנקודה זו, התורה מתארת את ביצועו משה את הציווי הא-להי. הטבלה הבאה תסייע לנו להשוות בין ה"ציווי" לבין ה"ביצוע":
ביצוע – במדבר כ', ט'-י"א
ציווי – במדבר כ', ז'-ח'
וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי ה' כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ
קַח אֶת הַמַּטֶּה
וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע
וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ
וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים
וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו
הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם:  וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים
וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע
וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם
וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם
 
 
שני השלבים הראשונים של הציווי מתבצעים ללא תקלות. משה לוקח את המטה "מִלִּפְנֵי ה'" ואוסף את העדה לפני הסלע בדיוק כפי שצווה. בהדגישה נקודה זו, התורה מכניסה את הביטוי "כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ" בין תיאורי הביצוע של שני השלבים הראשונים. אך בנקודה זו, כאשר מגיע הזמן לדבר אל הסלע (שלב 3 של הציווי), הדברים מתחילים להשתבש. במקום לדבר אל הסלע, משה מדבר אל העם ואומר להם כי הם מורדים וכי הם לא באמת ראויים למים שהם עומדים לקבל. במקום לדבר אל הסלע, משה מכה את הסלע. דיבור אל העם והכאת הסלע לא צוו על ידי ה'. משה, כך נראה בבירור, לא מציית לציווי ה'.
ואף על פי כן, נוכל בהחלט לתהות האם ההשלכות של החטא פרופורציונליות לחטא עצמו. ככלות הכל, העם אכן מורד. כאמור, לאי הציות של משה קדמה טענת העם כי היה עדיף שיהיו מתים, תלונה המזכירה את תלונת אבותיהם, שלושים ושמונה שנים קודם לכן, כאשר הם שומעים את דיווח המרגלים (במדבר י"ד, ב'). כמו אבותיו, גם כאן מעדיף העם מוות על פני עתיד תחת הנהגתו של משה. הזדהות עם הדור שיצא ממצרים והעדיף מוות על פני הנהגתו של משה מהווה בוודאי מעשה של מרד.
יתרה מכך, העם מתייחס להעדפתם לגווע כמו אחיהם "לפני ה'”. בעוד זה יכול להיות התייחסות למותו ההדרגתי של הדור הקודם, סביר יותר כי זו התייחסות טכנית לקבוצה האחרונה שתוארה כגוועת "לפני ה'”, מאתיים וחמישים חברי עדת קורח שעמדו "לפני ה'” (שם ט"ז: ז', ט"ז-י"ז) ונאכלו על ידי אש שיצאה "מלפני ה'” (שם, ל"ה).
בדומה, העם שואל את משה "לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם", כיוון שבמקום הזה, במדבר, וודאי נמות (שם כ', ד'-ה'). אולם, גם מילים אלו הן הד לפעם הקודמת בספר במדבר בה מישהו שאל את משה "לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ" - תלונתם של דתם ואבירם. גם דתן ואבירם דרשו ממשה תשובה למה הוציא אותם ממצרים, והביא אותם למדבר בכדי למות (שם ט"ז, י"ג-י"ד). לאור זה, ה"אחים" שכבר גוועו המוזכרים על ידי העם (שם כ', ג') הם כפי הנראה עדת המורדים של קורח וחבריו. שוב, העם מזדהה עם מאורע קודם, דור קודם ומרידתו.
אם כן, נראה שמשה צודק, ועם ישראל הם אכן מורדים.
כמו כן, ניתן לזהות צידוק נוסף לפעולותיו של משה במי מריבה. שלושים ותשע שנים קודם לאירועים המתוארים בפרשה, זמן קצר לאחר יציאתם ממצרים, ברפידים (שכונתה לאחר מכן "מסה ומריבה"), בני ישראל התלוננו ובקשו מים.
הסיפור המתועד בספר שמות (י"ז, א'-ז') מקביל למאורעות של מי מריבה בדרכים רבות. בשני המקרים חסרים מים לעם (שמות שם, א, במדבר כ', ב'), בשני המקרים התורה מתארת את העם כ"רבים" עם משה (שמות שם, ב', במדבר שם, ג'), מתלוננים "לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ" (שמות שם, ג', במדבר שם, ה'), ומקוננים על מותם הקרב (שמות שם, במדבר שם, ד'). יתרה מכך, ומהותי יותר לענייננו, הפתרון בשני המקרים כולל סלע ומטה. במסה ומריבה, ה' ציווה את משה לקחת את מטהו ולהכות סלע הנמצא בחורב (שמות שם, ו'), כפי שעלינו לזכור, בסיפור מאורעות מי מריבה, ה' מצווה על משה לקחת את "המטה" ולדבר אל הסלע (במדבר שם, ח'). בעוד הציוויים שונים בבירור, נראה כי המכנה המשותף שלהם גובר על ההבדלים. בצורה הפשוטה ביותר - שני הפתרונות כוללים מטה וסלע.
פעולותיו של משה, “חטאו" בהכאת הסלע במקום לדבר אליו, נראים לאור מה שראינו הרבה פחות חמורים. בפעם האחרונה, בנסיבות כמעט זהות, ה' ציווה עליו לפתור את הבעיה עם מטה וסלע, על ידי הכאת הסלע. בפעם הזו, בתגובה לציווי ה' לפתור את הבעיה באמצעות פתרון מטה וסלע, משה עושה בדיוק את אשר צווה לעשות בפעם הקודמת. משה חוזר על פעולותיו במסה ומריבה ומכה את הסלע. אמת הדבר כי ה' ציווה עליו לדבר אל הסלע, אך האם משה אחראי להבדל? האם פתרון של מטה וסלע אינו פתרון של מטה וסלע? שניהם ניסים המספקים מים לעם.
 

ג. כשל מנהיגותי ואי קידוש ה'

אם נעיין במילותיו של משה במי מריבה וביחס הציווי-ביצוע שתואר לעיל, נראה שנוכל לשפוך מעט אור על הפרשה. כפי שנטען עד עכשיו, הן קביעתו של משה כי העם הם מורדים והן הכאתו את הסלע במקום לדבר אליו יכולות להיות מוצדקות או מוסברות. העם אכן מרדני, ומשה כבר צווה בעבר, בנסיבות כמעט זהות, להכות את הסלע.
מסתבר, שזה לא כל מה שהתרחש באירוע. בניגוד ברור לציווי ה', משה מעמת את העם עם שאלה רטורית, ושואל "הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם?" (במדבר כ', י'). כשואל: "האם עלינו לעשות זאת?". ככל הנראה, מתכוון משה לרמוז, בהתאמה למחצית הראשונה של קריאתו המאשימה את העם במרי (שם), שהעם לא ראוי למים. ככל שהדבר נוגע לו, מגיע להם למות.
אולם, דבר זה עומד בניגוד גמור לציווי ה'. כפי שהודגש בטבלה לעיל, ה' ציווה על משה "וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם" (שם, ח'). במקום למלא אחר ציווי ה', משה משתמש באותו שורש הנמצא בציווי  י.צ.א, בכדי לשאול "הנוציא" – האם נוציא?! שאלה זו לא אמורה להיות רלוונטית, שכן ה' כבר קבע כי הוא צריך להוציא!
יתרה מכך, חוסר רצונו של משה בא לידי ביטוי גם בעצם הביצוע של ציווי ה'. בעוד ה' ציווה "וְהוֹצֵאתָ", צורה פעילה של השורש י.צ.א המרמזת על מעורבות ופעילות אישית, התורה אומרת לאחר שמשה הכה את הסלע, “וַיֵּצְאוּ מַיִם". המעבר לצורה סבילה משקף חוסר מעורבות אישית מצד משה, כאילו הוא אינו הגורם לנביעת המים. משה מכה את הסלע והמים יוצאים, אך הוא לא "הוציא" אותם באופן פעיל ומרצון.
התחושה של פקפוק, חוסר רצון וחוסר מעורבות מקבלת חיזוק נוסף מהשלב האחרון של מבנה הציווי-ביצוע שהותווה לעיל. ה' ציווה את משה "וְהִשְׁקִיתָ", כרועה שמשקה את עדרו. זוהי כמובן הפעולה שהוא ביצע כאשר הציל את בנות יתרו וצאנן (שמות ב', י"ז), וזהו העיסוק המקורי שהביא אותו אל חורב בפעם הראשונה ואל שליחותו כמנהיג (שם ג', א'). בנימה דומה, זמן קצר לאחר מאורעות מי מריבה, כשהוא מבקש מה' למנות לו מחליף לאחר מותו, משה מבקש מה' שבני ישראל לא יוותרו  "כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה" (במדבר כ"ז, י"ז). במילים אחרות, ה' מצווה על משה להפגין את צורת המנהיגות שהוא מכיר היטב, את ההתנהלות שהוא עצמו מטיף לה. לא לחינם הציווי מזכיר את השקיית העם ו"בעירם" (שם כ', ח').
אולם בניגוד חד לציווי "להשקות" וההקשר של רעייה, החלק המקביל בתיאור הביצוע של משה משתמש בפועל אחר לגמרי, הפועל "ותשת". התורה מדווחת בפשטות כי העם שתה (שם, י"א). משה, הרואה את העם כמורדים, מסויג מהפעולה, ולא משקה את העם כהשקות רועה את צאן מרעיתו.
אם לסכם כל זאת, חטאו הראשוני של משה אינו ההאשמה במרד, הכאת הסלע או אפילו החזרה הרפלקסיבית על פעולותיו מלפני שלושים ותשע שנים. אלא, זוהי גישתו הכללית המהווה את הבעיה. זהו הגורם העומד מאחורי ההאשמות, ההכאה והחזרה. במי מריבה, משה נכשל לא  באי-נאמנות מדויקת למילותיו של ה', כ"עבד נאמן", אלא בהיותו "רועה" של עם ה'. זהו כישלון, גם אם רגעי, לספק סוג מסוים של מנהיגות.
ההבנה כי ה"חטא" של משה ואהרון במי מריבה קשור בראש ובראשונה לסוג המנהיגות שהם מספקים, מביאה אותנו חזרה לרעיון "קידוש ה'" - קביעתו החוזרת ונשנית של ה' כי משה לא קידש אותו בעיני העם (שם, כ': י"ב, כ"ז: י"ד, דברים ל"ב, נ"א). הדבר לא הודגש קודם, אך בעוד הקדוש ברוך הוא לפעמים קובע כי משה לא האמין בו (במדבר כ', י"ב), לפעמים מאשים את משה במעילה (דברים ל"ב, נ"א) ולפעמים מכנה אותו מורד (במדבר כ"ז, י"ד), בכל אחת ואחת מהפעמים שה' מתאר את המקרה כלול גם  הנושא של קידוש ה'. נראה שלמעשה, חוסר קידוש ה' הוא מה שעומד מאחורי זעמו של ה', והסיבה האמיתית לכך שמשה נענש. אם לחבר את שתי הנקודות שהעלינו, הבעיה במי מריבה היא חוסר בסוג מסוים של מנהיגות, דבר המוביל לכשלון בקידוש שם ה' וגזר דינו של ה' על משה ואהרון.
 

ד. המטה הפורח ודיכוי המרד

נקודה מהותית שמעלה הרשב"ם בנוגע להקשר של סיפור מי מריבה, תסייע להרחיב מעט את היריעה. בפירושו על ציווי ה' למשה "קַח אֶת הַמַּטֶּה" (שם כ', ח'),הרשב"ם שם לב לכך שהמטה אליו מתייחס הציווי כבר הוזכר בספר במדבר. זהו מטה אהרון שהוצב במשכן "לְאוֹת לִבְנֵי מֶרִי" (שם י"ז, כ"ה).
בהתבסס על ההד לאותו תואר "אוֹת לִבְנֵי מֶרִי" המצוי בפרשתנו - העובדה כי לפני שהיכה את הסלע, משה מרים את המטה ומכריז " שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים" (שם כ', י') -  הרשב"ם מזהה את המטה כאותו מטה שמהווה אות למורדים. על אף שרשב"ם לא אומר זאת, הכתוב תומך בזיהוי זה גם בדרך נוספת. בתיאור ביצוע משה את ציווי ה' "קַח אֶת הַמַּטֶּה", התורה אומרת כי משה לקח את המטה "מִלִּפְנֵי ה' כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ" (שם, ט'). המטה היחיד שנמצא "לפני ה'" הוא זה שהוצב שם קודם לכן, מטה אהרון שיועד להיות סימן למורדים ונועד לשים קץ לתלונות והרטינות השונות של העם (שם י"ז, כ"ה).
על אף שהרשב"ם אינו מרחיב לגבי משמעות זיהוי זה, התיאוריה של הרשב"ם נועצת את שורש סיפור מי מריבה בהקשר של מחלוקת קורח ומה שבא לאחריה. בזכרנו זאת, הבה נפנה את תשומת ליבנו למאורעות העוקבים למחלוקת קורח.
לאחר הדיכוי הראשוני של מרד קורח ועדתו, בליעת מחנה המורדים על ידי האדמה ומותם של מאתיים וחמישים הנשיאים בעודם מקטירים קטורת (שם ט"ז, ל"א-ל"ה), בני ישראל מתעמתים עם משה ואהרון ומשמיעים תלונה שלא נשמעה לפני כן. במקום להיות מפוחדים ומוכנעים על ידי אש ה' שאכלה את מקטירי הקטורת ובליעתו הניסית של "משכן" קורח, דתן ואבירם (שהוגדרה על ידי משה כ"בריאה" חדשה שברא ה', דרך שבה לא מת אף אחד עדיין – שם, כ"ט-ל), העם מתרעם על מפגן הכוח של ה'. באופן לא מפתיע, העם מאשים את משה ואהרון. התורה מספרת כי למחרת, "כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" התלוננו נגד משה ואהרון. ללא זכר לאירוניה או בחינה עצמית, הם מאשימים את משה ואהרון כי "אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה'" (שם י"ז, ו'). במקום לדכא את המרד, מפגן הכוח רק גרם לו להתפשט. המרד כולל עכשיו את "כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם), לא רק קורח ומרעיו. העם כולו מוטרד כעת ממנהיגותם ה"קטלנית" של משה ואהרון.
הקדןש ברוך הוא מגיב בנוקשות לתלונה חדשה זו. בפעם השנייה בסיפור המרד, ה' דורש ממשה להבדיל עצמו מתוך "הָעֵדָה הַזֹּאת" כדי שיוכל להשמידם (שם, י'). פעם נוספת, בדיוק כמו בשלבים המאוחרים של סיפור מרד קורח, משה מוכרח להתפלל עבור העם (שם ט"ז: כ"ב, י"ז: י'). אולם, בפעם זו תפילותיו של משה מתגלות כלא מספיקות, ומגיפה כבר החלה בקרב העם. מגיפה זו נמשכת עד שאהרון, בעידודו של משה, רץ לעבר העם ומכחיד את המגיפה באמצעות הקטרת קטורת. עד שנעמד אהרון בין המתים לבין החיים, מעל ארבעה עשר אלף איש כבר מתו. בניגוד ישיר לטענתם בדבר אופייה הקטלני של מנהיגותם של משה ואהרון, העם עד לכך שמשה ואהרון מצילים את חייהם.
אולם, גם זה כנראה לא מספיק. בשלב האחרון של סיפור המרד ה' מצווה על מבחן. כללי "מבחן המנהיגות" הם כדלהלן: כל שבט שם מטה שעליו חרות שם מנהיג השבט באוהל מועד (כאשר מטה לוי נושא את שמו של אהרון) והשבט שהמטה שלו יפרח הוא המנצח (שם י"ז, ט"ז-כ'). על ידי אמצעי זה מתכוון ה', כפי שאומר למשה, להסיר מעצמו את תלונות ישראל – "וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵם מַלִּינִם עֲלֵיכֶם" (שם, כ'). התלונות על מנהיגות שגורמת למוות הם למעשה תלונות נגד מנהיגותו של ה'.
כפי הנראה, מה שלא היה יכול להיות מושג על ידי ניסים מופלאים, אש שמיימית, פתיחת פי האדמה, מגיפה וריפוי ניסי, מושג על ידי מטה פורח. מטה אהרון "פָּרַח... וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים". המרד מסתיים והמטה מונח בחזרה במשכן " לְאוֹת לִבְנֵי מֶרִי" (שם, כ"ה).
הנס של המטה הוא, במובן מסוים, ההיפך מהניסים של האש השמיימית, פתיחת פי האדמה והמגיפה. במקום להפוך חיים למוות, הוא הופך מוות לחיים. העץ היבש של המטה מתעורר שוב לחיים, פורח ומוציא ציץ ושקדים, היכן שלפני כן היה רק עץ חסר חיים. מלבד הכנעת המגיפה על ידי משה ואהרון, המטה הפורח מסמל את האופי מעניק החיים של מנהיגותם. כוונת נס זה היא להראות כי מנהיגותו של ה', המגולמת דרך משה ואהרון, מכוונת בעצם להוביל לחיים.
פירוש זה של נס המטה מקבל חיזוק מהקבלה לסיפור ה"תלונה" בספר שמות. לבד מכינוי בשם "אות" למורדים, כאשר ה' מצווה על משה להניח את המטה בחזרה באוהל מועד "לפני העדות", ה' מכנה את המטה "משמרת" (במדבר י"ז, כ"ה). בהקשר זה כוונת הביטוי היא משהו ששומרים עליו. בדומה, סיפור המן, המזון שסופק על ידי ה' ומהווה את המרכז של סיפור ה"תלונה" בספר שמות, כולל את הביטוי "משמרת" (שמות ט"ז, ל"ב-ל"ד). כמו בסיפור ה"מרד" של ספר במדבר, סיפור המן מסתיים בהנחת חפץ "לפני העדות" (שם, ל"ד) למשמרת, הנחת מלוא העומר לפני ה' כדי שהעם יראה את הלחם שה' האכיל אותם במדבר (שם, ל"ב).
ההקבלה הכפולה בין צנצנת המן לבין מטה אהרון רומזת לכך ששני הדברים המונחים לפני העדות משרתים מטרות דומות, ושניהם מעבירים מסר דומה. כשם שנס המטה הפורח נועד לשים קץ לתלונות העם בנוגע למנהיגות בסיפור ה"מרד", כך גם נס המן נועד לשים קץ לתלונות העם לאוכל ומים בסיפור ה"תלונה" בשמות. המן, החפץ הראשון שהונח לפני העדות, ליד ארון ה', מסמל את הנס של חיים במדבר, את דאגתו של ה' לעם ישראל וכלכלתו אותם. בהתאם לכך, גם החפץ השני, מטה אהרון, מסמל את נס החיים, את המנהיגות מעניקת החיים של ה' כפי שמתבטאת דרך משה ואהרון. באמצעי זה, ולא דרך כוח ועוצמה, מדוכא המרד. זהו המטה, המטה הפורח, שמשה צריך לקחת "מלפני ה'” ולהחזיק בידו כאשר הוא מדבר אל הסלע.
 

ה. בפתרון במסה ומריבה

הצבת הסיפור של מי מריבה בהקשר של ספר במדבר ופתיחת הסימבוליזם של המטה המהווה חלק מ"פתרון המטה והסלע" שה' ציווה, מלמדת אותנו דבר נוסף. נתונים אלו מדגישים את ההבדל המהותי בין הסיפור של מי מריבה והסיפור המוקדם יותר של מטה וסלע, המאורעות במסה ומריבה.
במסה ומריבה, ה' מצווה את משה לקחת את "מַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר" (שמות י"ז, ה'). בראש ובראשונה, המטה של "פתרון המטה והסלע" במסה ומריבה הוא המטה של משה, זהו המטה שכבר מוכר בספר שמות. יתרה מכך, המטה מזוהה כמטה שהכה את היאור, זהו המטה שביצע את המכות.
בדיוק לפני הציווי למשה לקחת את המטה שעמו הוא היכה את היאור "בידך" (שם, כ"ה), ה' מצווה את משה "עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם" (שם). למעשה, ה' מוציא פקודה בארבעה חלקים. על משה (א) לעבור פני העם, (ב) לקחת עימו את זקני ישראל, בעודו (ג) מחזיק במטה בו היכה את היאור. התהלוכה תגיע לשיאה עם (ד) הכאת משה את הסלע. כפי הנראה, התהלוכה וזהות המטה חיוניות לנס ולמסר המועבר במסה ומריבה. מהו הרעיון של המצעד ומהי משענתו המרכזית?
בהדגשת זהותו של המטה כמטה "אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר", בהתייחסות אליו כאל המטה של משה ובהתייחסות הספציפית לכך שהמטה צריך להיות "בידו" של משה, התורה מספקת את התשובה לשאלה. מבט מהיר בסיפור של המכה הראשונה, מכת דם, יסייע להבהיר את הדברים.
לאחר הכבדת הלב הבלתי מפתיעה של פרעה וסירובו לשחרר את בני ישראל, ה' מצווה על משה לפגוש את פרעה ביאור כשהוא אוחז בידו ב"מַּטֶּה אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ" (שמות ז', י"ד-ט"ו), המטה שכבר שימש להדגמת כוחו של ה' (שמות ד': ב'-ג', ה': כ"ט-ל', ז': ח'-י"ב). על משה להוכיח את פרעה על אי-הציות שלו לדברי ה' עד עתה ולהודיע לו כי "בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה'". לבסוף, לאחר שידבר אל פרעה, על משה להכות את הנהר "במטה אשר בידו" ולהפוך אותו לדם. הדגה תמות, וכל מצרים לא יוכלו יותר לשתות מן המים (שם ז', ט"ז-י"ח).
על אף שהוא מבוצע בפרטיות, המופע שהועלה לכבודו של פרעה נועד להיות מפגן כוח. משה מוכיח את פרעה על כך שלא "ידע" את ה' ולא ציית לדבריו. על אי-צייתנותו, הנובעת מהכשל הקוגניטיבי שלו, פרעה מוכה, ולמעשה מצרים מוכה. הנהר, הלב וכוח החיות של מצרים, חברה התלויה באופן בלעדי במי הנילוס, מוכה. היאור הופך לדם, הדגה תמות ומצרים לא יוכלו יותר לשתות מן המים. כמה זמן יוכלו המצריים מצרים לשרוד ללא מים מן הנהר? הסימבוליזם הברור של הדם, המוות המפורש של הדגים וההתייחסות לכך שמצרים לא יוכלו לשתות הופכת את העניין לברור מאליו. המשך אי הציות, סירוב להכיר בה', יוביל לכוח נוסף ולמות מצרים.
זהו המטה שה' מצווה את משה באופן מיוחד לקחת "בידו" ולצעד בפני העם. כפי הנראה, המפגן במסה ומריבה מקביל למפגן שנערך לפרעה ולמצרים ביאור. זהו מפגן של כוח ועוצמה, המכיל את בסיס האיום באלימות ואפילו במוות. על משה לקחת את אותו מטה עצמו ששימש להכות את מצרים עד כניעתם ולהכות איתו את הסלע, בדיוק כשם שהיכה את הנהר.
להשלמת ההקבלה, הסיפורים זהים במטרתם, בחפצים בהם משתמשים ובפעולות הנעשות. כמו מפגן הכוח לפרעה ולמצרים, גם מפגן הכוח במסה ומריבה נועד להקנות ידע, לפתור לקות קוגניטיבית. דבר זה ניתן לראות משמו של המקום. עלילת הסיפור מסתימת בנתינת שם למקום בו התרחש המאורע, "מסה ומריבה" (שם י"ז, ז'). בעוד החלק האחרון של השם משקף את ה"ריב" של בני ישראל עם משה, החלק הראשון של השם משקף את "נסותם", הבחינה והפקפוק של העם בה', "היש ה' בקרבנו אם אין".. למרות  שה' הוציא אותם ממצרים וקרע להם את הים, למרות שה' סיפק להם מים ואוכל עד עתה (שמות ט"ו, כ"ב-כ"ז), ולמרות הנס היומי של מן שה' מספק (שמות ט"ז, א'-ל"ו), העם עדיין תוהה האם ה' בתוכם. למרות החינוך שניתן להם ממש עכשיו, העם לא יודע שה' עימו. התלונות הקיצוניות במסה ומריבה נובעות מחוסר ידע בלתי מוצדק ובלתי ניתן להצדקה זה. כמו מפגן הכוח בנהר, גם מפגן הכוח בסלע נועד לספק שיעור קשה, ללמד אותם לקח שהם סירבו ללמוד.
בעוד כוח ואיום באלימות הם בוודאי לא אמצעים חינוכיים רצויים, הצורך להשתמש בשיטה זו במסה ומריבה הוא מובן. בסיפור ספר שמות, בני ישראל שוחררו מעבדות זה עתה. כוח ואיום באלימות הם, לרוע המזל, שפה שאותה הם מכירים טוב מדי. זהו אופן תקשורת שאותו הם יכולים להבין.
 

ו. המטרה המקורית של מי מריבה

הדבר מביא אותנו לסגירת מעגל, בחזרה אל מי מריבה, ההקשר של ספר במדבר ואולי להבנה מלאה יותר של כישלון משה בקידוש שם ה'. בני ישראל שמגיעים למי מריבה, בשנה הארבעים למסעם במדבר, הם למעשה עם שונה מהעם שיצא ממצרים. אמנם תלונותיו של הדור החדש עשויות להיות דומות לאלו של הדור הישן, אך יש ביניהן הבדלים דקים. כך, בעוד סיפור ה"תלונה" של ספר שמות, שבסופו של דבר מגיע לשיא במסה ומריבה, עוסק בראש ובראשונה בצרכים בסיסיים כגן אוכל ומים, סיפור ה"מרד" של ספר במדבר, שבסופו של דבר מגיע לשיא בסיפור מי מריבה, הוא על משהו קצת שונה.
הסיפור הגדול יתר של ה"מרד" הוא גם לגבי כיוון, מטרות והגורל של הקבוצה המכנה את עצמה "עם ה'" או פעמים רבות "קהל ה'". הסיפור מתחיל בטענה כי "כולם קדושים", טענת המורדים כי ה' בתוכם והתלונה נגד המנהיגות האקסקלוסיבית של משה ואהרון על "קהל ה'" (שם ט"ז, ג'). בטון דומה, בחלק האחרון של הסיפור, העם מתלונן כי משה ואהרון הורגים את "עם ה'" (שם י"ז, ו').
המגמה מגיעה לשיאה בסיפור מי מריבה. בקצרה, השורש ק.ה.ל מופיע בסיפור שבע פעמים (שם כ': ב', ד', ו', ח', י', י', י"ב). פעם נוספת מתייחס העם אל עצמו כ"קהל ה'" (שם, ד') ומתלונן על הכיוון והיעד, המנהיגות הגרועה שהם כפופים לה ומותם הקרב.
מהו הפתרון למשבר זה? ההקשר של ספר במדבר, ההתפתחות הקודמת של סיפור המרד, כבר סיפקו את התשובה. עבור הדור של מצרים, אליו מתייחס סיפור מסה ומריבה שבע פעמים במילה "עם" (י"ז: 'א, ב', ג', ג', ד', ה', ו') באומה צעירה שהיא לא הרבה יותר מאשר אספסוף של עבדים, כוח ועוצמה מהווים את האמצעים הנכונים. מנגד, עבור הדור החדש, אש ה', פתיחת פי האדמה ומגיפות ניסיות לא יפתרו את המשבר. רק הדגמה של התכונות מעניקות החיים והמכלכלות של מנהיגות משה ואהרון יפתרו את המשבר. רק האות של המטה הפורח, או במילים אחרות, רק שכנוע, במקום כוח, יכול להשקיט את העם.
בעוד עבור ה"עם", העבדים המשוחררים זה מכבר, הסימבוליזם של מטה משה, מטה הכוח והעוצמה היה הכרחי, עבור הדור החדש, העם המזהה את עצמו כ"קהל ה'", נדרש סמל אחר לגמרי. דור זה צריך את מטה אהרון, המטה המסמל חיים פורחים ואת המנהיגות מעניקת החיים של משה ואהרון. בעוד הדור שיצא ממצרים צריך מפגן כוח והכאת הסלע הנלווית לכך, הדור החדש צריך תזכורת, שכנוע, וזקוק לכוח הדיבור. שלא במקרה, ה' מצווה את משה להחזיק את מטה אהרון ולדבר אל הסלע.
אם לנסח זאת מעט אחרת, בהתאם לצרכים ולשפה של הדור החדש, ה' מתכנן כי מאורעות מי מריבה יתפתחו כניגוד למאורעות מסה ומריבה. היכן ששיא סיפור התלונה של ספר שמות, סיפור מסה ומריבה, מאשר כי העם לא מבין שום שפה מלבד זו של כוח, סיפור ספר במדבר נועד לשקף ולהוביל לשלב חדש בהתפתחות העם. הוא נועד לסייע להגדיר שלב חדש בהתפתחות שבו העם מבין שפה חדשה. כ"קהל ה'", הם מבינים שפה של שכנוע, של דיבור, של אותות, ומבחינים דרך האינטואיציה שלהם בתכונות מעניקות החיים של מנהיגות משה ואהרון, ומכך של מנהיגות ה'. כיוון שכך, ה' מצווה על משה לאחוז בסמל המתאים ולדבר אל הסלע. זה היה קידוש ה' שה' כיוון אליו במי מריבה, העברת המסר הנכון בדרך הנכונה. מנהיגות ה' מעניקה חיים ולא מוות. היא מתבססת על שכנוע ולא על כוח.
אך לא כך היה. מתוך תסכול מן העם, מותש על ידי תלונותיהם וכשהוא עומד מול נסיבות כמעט זהות לאלו של שלושים ושמונה שנים קודם לכן, משה מוכיח את העם. הם פרעה על יד היאור, הם הדור הקודם במסה ומריבה. הם לא יודעים. הם מורדים שאינם מבינים דבר מלבד כוח. משה מכה את הסלע. אך בעשותו כן, על אף שהעם ללא ספק מורדים, הוא שוגה שגיאה קטלנית. הוא מעביר את המסר ההפוך מזה שה' התכוון אליו. הוא משתמש במטה אהרון בדיוק כמו במטה שהיכה את הנהר. מבלי להבין, משה מערער את הלקח שהדור החדש צריך ללמוד. הוא מעביר את המסר כי בסופו של דבר, העם לא טעה. מנהיגות משה ואהרון, ומכאן של ה', מתבססת לא על דאגה, קיום, חיים ושכנוע. במקום זאת, היא מבוססת על כוח, עוצמה והאיום במוות. בקצרה, משה מעביר את המסר הלא נכון.
בשל טעות טראגית זו, ה' מנשל את משה ואהרון מתפקידיהם. בשל כישלונם לקדש את שם ה' ומעילתם באג'נדה של ה', נגזר על משה ואהרון גורלו של הדור שאותו הם הובילו בנאמנות במשך שנים כה רבות. גם הם לא יכנסו לארץ המובטחת. זו שמורה לדור חדש ומנהיגות חדשה.
 

לעיון נוסף

  1. ראו רש"י כ', י"ב ד'.ה'. "להקדישני". כעת ראו את מתקפתו של רמב"ן על רש"י בפירושו ל-כ', א'. שימו לב לשלושת הביקורות העיקריות שלו על רש"י. השיעור לעיל מהווה ניסיון להסביר את גישתו של רש"י. הסבירו קביעה זו תוך שימת לב כיצד השיעור לעיל עונה על שאלותיו של רמב"ן.
  2. קראו מחדש את כ', א'-י"ג. כעת ראו כ, א'-ב'. נסו להסביר את ההכללה של כ', א'. ראו רש"י כ', ב' ד"ה "ולא". כמו כן ראו שמות ט"ו, כ'-כ"א ובמדבר י"ב: א-ט"ז, ל"ג: ל"ו-ל"ח, כ': כ"ב-כ"ד. נסו לחשוב על אלטרנטיבה לפתרון של רש"י המבוסס על תפקידיהם של מרים ואהרון והשיעור לעיל.
  3. התבוננו בשמות י"ז, א'-ז' ובמדבר כ', א'-י"ג. כעת, ראו כ"א, ד'-ט. שימו לב לשלוש נקודות דמיון בין הסיפורים. נסו להסביר את התוצאה השונה של כ"א, ד'-ט'.
  4. קראו שוב את במדבר כ', ז'-י"א. ראו שמות ב', י"א-י"ב וכן ד', י-י"ז. מהו הפתרון המקורי של ה' לכך שמשה אינו "איש דברים"? הסבירו את המשמעות של מי מריבה ואת הכללתו של אהרון בסיפור לאור זה.
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב חנוך וקסמן, תשע"ג
תרגום: חנה גלזנר
עורך: אורי יעקב בירן
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
לביטול רישום לשיעור:
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
*
**********************************************************
*