דילוג לתוכן העיקרי

על ספר ויקרא

קובץ טקסט

א. הקשר בין ספר ויקרא לספר שמות, ומקומו של הספר בתורה

בתחילת פירושו לספר ויקרא כותב הרשב"ם: "ויקרא אל משה לפי שכתב למעלה בסוף הספר 'ולא יכול משה לבא אל אהל מועד' (שמות מ לה) וגו' לכך קראהו הקב"ה מתוך אהל מועד". בכך ביקש הרשב"ם לבאר את לשון הקריאה בתחילת הספר, לשון שאינה מצויה בדברות האחרות למשה. להסבר זה הוסיף הרמב"ן (א א) הקבלה מסוף פרשת תרומה (שמות כד טז): "וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן", וכתב: "בעבור שלא היה משה יכול לבא אל אהל מועד, להיותו נגש אל המקום אשר שם הא-להים, רק בקריאה שיקרא אותו. שכבר נאמר למשה 'ודברתי אתך מעל הכפורת אשר אועד לך שמה' ".

השראת השכינה באהל מועד יצרה כביכול סתירה. מחד, משה צריך להיכנס לאוהל כדי לקבל את הדברות במקום השראת השכינה; מאידך, הוא אינו יכול להיכנס לשם מאותה סיבה עצמה של השראת שכינה. פתרון 'סתירה' זו הוא בקריאה שקורא ה' למשה ומתיר לו את הכניסה לאוהל.

ואולם הפסוק בשמות מ לה, שאותו ציטט הרשב"ם, איננו מסיים את ספר שמות. לאחריו באים עוד שלשה פסוקים, לו-לח, המתארים את הקשר בין הענן שעל המשכן לבין מסעי בני ישראל. פסוקים אלו מזכירים את האמור בבמדבר ט כפי שיודגם בטבלה הבאה:

 

שמות מ לד-לה

שמות מ לו-לח

ויְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן.

וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם. וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ. כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם.

ויקרא פרק א

במדבר פרק ט

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.

וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַד בֹּקֶר. כֵּן יִהְיֶה תָמִיד הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ וּמַרְאֵה אֵשׁ לָיְלָה. וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. עַל פִּי ה’ יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה’ יַחֲנוּ כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ. וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת ה’ וְלֹא יִסָּעוּ. וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל הַמִּשְׁכָּן עַל פִּי ה’ יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה’ יִסָּעוּ. וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ. אוֹ יֹמַיִם אוֹ חֹדֶשׁ אוֹ יָמִים בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו יַחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסָּעוּ וּבְהֵעָלֹתוֹ יִסָּעוּ. עַל פִּי ה’ יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה’ יִסָּעוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ה’ שָׁמָרוּ עַל פִּי ה’ בְּיַד מֹשֶׁה.

 

 

הווי אומר, חמשת הפסוקים המסיימים את ספר שמות, ומתארים את השראת כבוד ה' על המשכן, נחלקים לשתי פסקאות. האחת מתארת את השלכת השראת השכינה על יכולתו של משה להיכנס למשכן (לד-לה), והשניה מתארת את השלכת השראת השכינה על מסעי בני ישראל (לו-לח). המשכה של הפסקה הראשונה, כפי שביארו הרשב"ם והרמב"ן, הוא בספר ויקרא, ואילו המשכה של הפסקה השניה – בספר במדבר.

הקשר בין הענן לבין מסעי בני ישראל המוזכר בסוף ספר שמות מפורט בפירוט רב בספר במדבר, והדבר בא לידי ביטוי גם בחזרה על הפועל 'יסעו' בכל אחד מהפסוקים יז-כג. מסתבר גם שכל הפרקים שקדמו לפסוקים אלו בספר במדבר לא באו אלא כהכנה לסיפור מסעי בני ישראל. תיאור המפקד, תיאור הדגלים ומקום חניית בני ישראל סביב למשכן, הוא חלק מתיאור מסעי בני ישראל, שהרי 'כאשר יחנו כן יסעו'.

באופן כללי ניתן לומר שספר ויקרא הוא ספר הדברות, וספר במדבר הוא ספר המסעות. שני ספרים אלו הם אפוא שני המשכים לפסוקי הסיום של ספר שמות בפרט, ולספר שמות בכלל. על פי דרכנו למדנו שהדברות אל משה, ומסעי בני ישראל הם שני ביטויים להשראת שכינת ה' בתוך בני ישראל. הראשון מבטא את הקשר בין ה' לבין עמו בהתוועדות עם משה ומסירת מצוות ה' לעמו באמצעותו, והשני מבטא קשר זה בהנהגת ה' את עמו במדבר באופן ישיר כמלך ההולך לפני מחנהו.

 

ב. קורבנות הנדבה

שבעת הפרקים הראשונים של ספר ויקרא עוסקים בסוגי הקורבנות השונים ובהלכותיהם. חטיבה זו נחלקת לשני חלקים: א-ה, ו-ז. בכל אחד משני חלקים אלו דנה התורה באותם קורבנות: עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם, אם כי בסדר שונה. טעם הכפילות וסיבת שינוי הסדר טעונים הסבר, אך לא נעמוד על כך כאן, אלא נעמוד על טיבם של קורבנות הנדבה, ועל היחס ביניהם.

שלשה קורבנות נדבה: עולה, מנחה, וזבח שלמים, מתוארים בשלשת הפרקים הראשונים של הפרשה, פרק לכל קרבן. קורבנות אלו מתוארים כשלש אפשרויות העומדות בפני האדם המבקש להקריב קורבן בנדבה, והכל נמשך אל הדיבור הראשון, "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'". בחירת הקורבן נתונה אפוא לאדם, והתורה רק מסדירה את דרך ההקרבה. מסתבר כי כשם שההחלטה על עצם הבאת הקורבן נעשתה על ידי האדם על מנת לבטא את רגשותיו ואת יחסו לא-ל, כך גם בחירת סוג הקורבן נתונה למקריב, והיא אמורה לבטא את תחושתו המדויקת של המקריב כלפי הא-ל. התורה אינה מחדשת את מושג הקורבן או את סוגי הקורבנות, התורה רק מסדירה את דרך הקרבת הקורבנות ואת הלכותיהן. שומה עלינו לברר אפוא מה מבטא כל קרבן ומה היחס בין הקורבנות השונים.

נציב תחילה את לשונות הפתיחה של כל אחד מהקורבנות:

 

אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם (א ב):

א. אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ... (א ג)

ב. וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה'... (ב א)

ג. וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ (ג א)

 

מהקבלת הלשונות ברור שקרבן השלמים הוא בן זוגו של קרבן העולה, וכבר רמז לכך הרשב"ם בפירושו לפרק א פס ג: "אם עלה ולפנינו מפרש ואם זבח שלמים". יתר על כן, מלשון התורה ביחס לקורבן המנחה נראה שקורבן זה אינו מוצג כלל כפרט של הכלל הראשון "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" (ב ב), אלא הוא מוצג ככלל בפני עצמו, המקביל לכלל הראשון. תדע שכן שהרי קורבן זה אינו מן הבהמה כפי שנזכר בכלל הראשון. לפנינו אם כן שני כללים. כלל ראשי: 'אדם כי יקריב מכם קרבן לה'' הכולל בתוכו שני פרטים: 1. אם עולה קרבנו. 2. ואם זבח שלמים קרבנו. לצדו של כלל זה מובא כלל שני: "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' ". הראשון עוסק בקורבן מן החי, והשני בקורבן מן הצומח. מהו היחס בין שני הכללים, ומדוע חוצץ הכלל השני בין שני הפרטים של הכלל הראשון?

מסתבר שקרבן מן החי מבטא את הכרת האדם בשלטון ה' על החיים, ואילו קרבן המנחה מבטא את הכרת האדם בשלטון ה' על המזון-הצומח המקיים את החיים. באמצעות שתי הכרות אלו מבטא האדם את אמונתו בא-ל כבורא החיים ומקיימם בכל שעה. הוא שאמר דוד: "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה’ כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ... כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּוֹ" (תהלים קד כד-כז). המשפט הראשון מסכם את התפעלותו של דוד מעצם הבריאה, והמשפט השני פותח את תיאור התלות של הברואים ברצון ה'.

הבחנה זו יכולה להסביר מדוע בקורבן המנחה שינתה התורה בלשונה ונקטה לשון 'נפש'. כבר העיר ראב"ע (בפירושו לדברים ו ה) שהנפש מסמלת את הכוח המתאווה כמו "כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר" (דברים יב כ) וכן "וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ" (שם כג כה) ועוד. ראוי אפוא לנפש המבטאת את ייצר הקיום להקריב את קורבן המנחה.

רעיון זה מבהיר גם את קביעת התורה ששיעור המנחה יהיה עשירית האיפה (ה יא), שהרי "וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא" (שמות טז לו), והעומר הוא מנת מאכלו של אדם ליום. הקרבת שיעור זה כמנחה מבטאת אפוא יפה את הכרת האדם בשלטון הא-ל על המאכל המקיים את החיים.

ראוי לציין שבניגוד לקורבן המנחה המרמז בשמו על תוכנו, קורבן מן החי לא נקרא אלא קורבן סתם 'אדם כי יקריב מכם קרבן לה' '. ונראה שבכך רצתה התורה לרמוז לנו שסתם קורבן הוא מן החי. רוצה לומר, ההכרה הבסיסית היא בשלטון ה' על החיים הנגזרת מהאמונה בא-ל כבורא העולם. רק על גביה נבנית ההכרה בא-ל כמקיים את החיים בכל שעה הא-ל כמשגיח.

כדי להבין מדוע חוצץ הכלל השני בין שני הפרטים של הכלל הראשון צריכים אנו לברר קודם את היחס בין קורבן העולה לקורבן השלמים.

רמז ראשון להבדל בין שני קורבנות אלו מצוי בשמם. 'עולה' לעומת 'זבח שלמים'. עולה נקראת, כנראה, על שם פעולת עליית הקורבן כלפי מעלה, ופרט זה מודגש בכך שבקורבן זה הכול עולה כליל על המזבח. מאידך, הצמדת המונח 'זבח' לקורבן השלמים מלמדת, כנראה, על היות הקורבן סעודת קודש שבה אוכל המקריב מקרבן המוקרב לפני ה'. אומנם, הוראתו הראשונית של הפועל 'זבח' היא 'שחט' (וכך הוא גם בערבית), ואולם השם 'זבח' נתייחד במקרא במקומות רבים לסעודת קודש (למשל שמ"א ט יב-יג; שמ"א כ ו; ועוד הרבה). נמצא כי הדגש בקורבן העולה הוא על עצם ההקרבה והנתינה לא-ל, ואילו בקורבן השלמים הדגש הוא על האכילה משולחן גבוה. העובדה שאין התורה מתייחסת בפרק ג כלל לחלקו ולאכילתו של המקריב, נובעת כנראה מכך שעצם הגדרת הקורבן כ'זבח' מלמדת על היותו קורבן אכילה. אין לתורה אלא לפרט כיצד יוקרב הקורבן ומכאן ואילך מבין המקריב שהוא מוזמן לאכול מקורבנו כאוכל משולחן גבוה. על חלקם של הכוהנים ידובר רק בפרשת צו.

רמז נוסף להבדל בין שני קורבנות אלו מצוי בלשון התורה בקורבן העולה, שם נאמר: "ונרצה לו לכפר עליו", בעוד שבקורבן השלמים נעדרת כליל לשון כפרה. נראה אפוא כי קורבן העולה אף שהוא קורבן נדבה שאין האדם מחויב בהבאתו, בא על מנת לכפר על האדם על פגם כל שהוא. דעות שונות מוצאים אנו בדברי רבותינו ובמפרשים בשאלת החטא שעליו מכפר קורבן העולה. ואולם, על פי פשוטו נראה כי אין צורך לקבוע חטא מסוים. קורבן העולה אינו מכפר על החטא אלא על האדם. אדם המרגיש ריחוק מהא-ל, אם מחמת חטא מסוים שחטא ואם מחמת תחושתו שהוא איננו ממלא את חובתו על הצד הטוב ביותר, ואולי אף מעצם עובדת היותו שוכן בתי חומר אשר בעפר יסודם, אדם זה מבקש להביא קורבן עולה, כדי לכפר על עצמו ולהשיב מעליו את חמת הא-ל.

נמצא שקורבן העולה מבטא את תחושת היראה של האדם והרגשת ריחוקו מן הא-ל. קורבן השלמים לעומתו מתקשר עם מושג השמחה "וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱ-לֹהֶיךָ" (דברים כז ז). עצם העובדה שהאדם מרגיש יכולת להביא קורבן שלמים ולאכול לפני ה' משולחן גבוה מלמדת על הרגשת קרבה, ומבטאת את תחושת האהבה שבין הא-ל לברואיו. העולה מבטאת אפוא את מידת היראה שבין האדם לה' ואילו זבח השלמים מבטא את מידת האהבה שבין האדם לה'. שתי דרישות אלו "אֶת  ה' אֱ-לֹהֶיךָ תִּירָא" (דברים ו יג), ו"וְאָהַבְתָּ אֵת ה’ אֱ-לֹהֶיךָ" (שם ו ה) הן תמצית דרישת התורה מהאדם, וכבר אמרו חכמים: "כת' ואהבת את ה' א-להיך וכת' את ה' א-להיך תירא - עשה מאהבה עשה מיראה. שאם באתה לשנוא דע שאתה אוהב ואין אוהב נעשה שונא; עשה מיראה שאם באת לבעוט דע שאתה ירא ואין ירא בועט" (מדרש תנאים לדברים ו ה).

מסתבר שמשום כך קודמת לעולם העולה לשלמים, כשם שמידת היראה קודמת למידת האהבה. ואף התורה לא כתבה את דרישתה "וְאָהַבְתָּ אֵת ה’ אֱ-לֹהֶיךָ" אלא לאחר שדרשה "וְיָרֵאתָ מֵּאֱ-לֹהֶיךָ" (ויקרא יט יד). ייתכן כי זו גם הסיבה לדעתו של האומר: בני נח לא הקריבו שלמים (למשל בראשית רבה פרשה כב). בני נח יכולים להגיע למידת היראה "כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם" (מלאכי א יא), אבל אינם מסוגלים להתרומם למידת אהבת ה'.

על פי הדברים האלה נוכל לבאר מדוע חוצץ קורבן המנחה בין העולה לשלמים (על פי דרכו של רד"צ הופמן בפירושו לויקרא, עיי"ש). נראה כי קורבן המנחה אף הוא מבטא את מידת היראה. תדע שכן שהרי המקריב אינו מקבל כל חלק מן הקורבן. ואף שרק הקומץ עולה כליל והשאר נאכל לכוהנים, מכל מקום מבחינת המקריב אין מקום לדבר על אכילה משולחן גבוה. ולא עוד, אלא שניתן להוכיח שאכילת הכוהנים את שיירי המנחה נחשבת כאכילת מזבח (להבדיל מאכילת הכוהנים את בשר החטאת והאשם). דבר זה אנו למדים ממנחת כהן שעליה נאמר "וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל" (ו טז). בניגוד לחטאת פנימית שבשרה שאסור באכילה נשרף מחוץ למחנה כדין נותר, מוקטרת מנחת כהן, האסורה באכילה לכוהנים, כולה על המזבח. למדנו מכאן שקורבן המנחה ראוי הוא למזבח אלא שניתן לכוהנים, וכאשר הם אינם יכולים לאוכלו חוזר הוא לדינו. אפשר שזו הסיבה שהתורה הזכירה כבר בפרשת ויקרא את חלק הכוהנים במנחה בניגוד לשאר הקורבנות, וזאת מפני שאכילתם היא בבחינת אכילת מזבח. ייתכן גם כי זו הסיבה שגם שיירי המחנה אסור שייאפו חמץ (ו י) אף שעיקר איסור החמץ חל על העולה על המזבח כדברי הכתוב: "קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַה’ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ" (ב יב), וזאת משום שמעיקר הדין היו צריכים גם השיריים לעלות על המזבח. דמיון זה בין המנחה לעולה מתבטא גם בכך שהמנחה נזכרת במקרא תדיר כבת זוגה של העולה ולא של השלמים (למשל שמות ל ט; ויקרא ט טז-יז, ועוד).

מדוע אם כן נאכלים שיירי המנחה על ידי הכוהנים, ואינם עולים כליל כבעולה?

נראה שבכך מבטאת התורה את ההבדל שבין ההכרה בה' כיוצר החיים, לבין ההכרה בה' כמקיים את החיים. יצירת החיים שייכת כולה לה' ואין לשתף בה כל גורם אחר ואפילו לא את הכוהנים משרתי ה'. שכן שלשה מפתחות: לידה, תחיית המתים, וירידת גשמים, שעניין כולם הבאת חיים לעולם, לא נמסרו לשליח. ואולם בקיומם של החיים נתן ה' גם לכוהנים חלק. הם המברכים את בני ישראל, והם השמים את שם ה' על בני ישראל, ודרכם ומכוחם מברך ה' את ישראל.

כללו של דבר, קורבן המנחה נכתב ככלל לעצמו כיון שהוא מבטא את הכרת האדם בשלטון ה' על הכוח המקיים את החיים, בניגוד לקורבן מן החי המבטא את שלטון ה' על החיים עצמם. ואולם התורה כתבה אותו בסמוך לקורבן העולה כדי ללמדנו שהמידה שמתבטאת בו היא אותה מידה המתבטאת בקורבן העולה – מידת היראה, בניגוד לקורבן השלמים המבטא את מידת האהבה.

נמצאת אומר ששלושת קורבנות הנדבה, מבטאים את מכלול תחושותיו הבסיסיות של האדם העומד לפני א-לוהיו, בבחינת שתיים שהן ארבע: יראת האדם מהא-ל באמצעות העולה והמנחה, ואהבת האדם לא-לוהיו באמצעות זבח השלמים; הכרת ה' כבעליהם של החיים בבחינת כולם בחכמה עשית באמצעות העולה והשלמים, והכרת האדם בה' כמקיים את החיים בבחינת כולם אליך ישברון באמצעות קורבן המנחה.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)