עם ישראל – חלק ט': ציונות ויהודים שאינם שומרי מצוות במשנתו של הרי"ד סולובייצ'יק – (טז)

  • הרב יהודה לב גולדברג

לאחר שבמהלך השיעורים האחרונים תיארנו את הערך של עם ישראל כפי שהוא משתקף בתחומים שונים של ההלכה, נשוב לבחון את משמעות הדברים בחיינו היומיומיים. עם ישראל, בין הערכים האחרים המרכיבים את ברית האבות, אינו רק תפיסה אלא גם אחריות. אם כך, העולה מדברינו עד כה הוא הרחבת טווח המחויבויות המדריכות את דרכנו, בד בבד עם עיגון ערכים אותם אנו חשים באופן אינטואיטיבי בתוך מערכת המעניקה להם עוצמה והקשר.

בשיעור 6 בחנו חלק מההשלכות הנובעות ממחויבות לעם ישראל – חומרת נישואי תערובת והעונש על פרישה מן הציבור. בשיעור זה, נבחן כיצד יישם הרב סולובייצ'יק עצמו את מערכת הברית הכפולה שהוא מציג בדרשתו הקלאסית – שהפכה למאמר – "קול דודי דופק".

 

ברית גורל

הרב סולובייצ'יק, כפי שהזכרנו שוב ושוב, מציע שעם ישראל קשור בשתי בריתות שונות. הוא קורא לראשונה "ברית מצרים" ומתאר אותה כ"ברית של גורל", בניגוד ל"ברית סיני" אותה הוא מתאר כ"ברית של ייעוד". בתיאורו מהי "ברית גורל", מסביר הרב סולובייצ'יק שהסבל המשותף וחוויית הזרות, האופייניות לשעבוד מצרים, הביאו את בני ישראל לחוויה משותפת ונפרדת מסביבתם:

"היחיד כפוף ומשועבד בעל כרחו למציאות הלאומית-הגורלית, ואי-אפשר לו להשתמט ממנה ולהבלע במציאות אחרת חוצה לה"   (קול דודי דופק, עמ' 86).[1]

בו בזמן, ציבור המתלכד סביב תחושה של גורל משותף יפתח רגשות אחווה במובן החיובי – ללא קשר למצוות של סיני. הרב סולובייצ'יק מונה ארבעה ביטויים לרגשות כאלה, המשקפות לא רק את עצם קיומה של ברית גורל אלא כוללות את החובות הנגזרות ממנה:

1. תחושה של חוויה משותפת: "כולנו שרויים בתחום גורל אחיד המקשר את כל שכבות העם על כל חלקיו ושבטיו, ואינו מפלה בין מעמד למעמד ובין איש לרעהו" (עמ' 88).

2. תחושה של סבל משותף: "הסבל של שבט אחד מן העם הוא מנת חלקו של הכלל... אם היהודי... עדיין מרגיש את צער האומה ואת נטל המציאות הגורלית, זיקתו לאומה לא הופקעה" (עמ' 88).

3. אחריות משותפת: עם ישראל נושא תחושה של אחריות אחד כלפי השני ואחד על השני. אנו נידונים על חטאי אחינו, הן בעיני שמיים והן בעיני אדם: "שיתוף האחריות מהווה לא רק אידאה הלכתית-עיונית, כי אם גם עובדה מרכזית בדברי ימי ישראל ביחסו אל העמים... זיהוי פעולות הפרט עם מעשיה של האומה הוא עיקר גדול בתולדות עמנו" (עמ' 90).

4. שיתוף פעולה כציבור: אומה שמוצאת עצמה לבדה, בין אם מבחירה ובין אם מתוך כפיה, תפנה בהכרח פנימה לצורך תמיכה: "חובת-האהבה לזולת נובעת מתודעת העם הגורלי, הבודד והתוהה על יחודו" (עמ' 91).

מתוך עקרונות אלו עולה תפיסתו הכללית של הרב סולובייצ'יק לגבי שיתוף פעולה בין יהודים שומרי מצוות ואלו שלא. במאמר בעיתון משנת 1954, שנתיים לפני שנאמר "קול דודי דופק", הוא מציג את שתי הבריתות – ברית מצרים וברית סיני – ואת ההשלכות הנובעות מהן:

"כאשר מדובר על ייצוג יהודים או אינטרסים יהודיים כלפי חוץ, ועל הגנה על זכויותיהם בפני העולם הלא-יהודי, חייבות כל הקבוצות והתנועות להתאחד... עובדה היא שבמשרפות של תקופת השואה התערבב אפרם של חסידים ואנשי מעשה עם אפרם של מהפכנים קיצוניים ושל הוגי דעות חופשיים. שומה עלינו אפוא ללחום נגד שונא שאינו מבחין "בֵּין עֹבֵד אֱ-לֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ" (מלאכי ג', י"ח)"   (איש על העדה, עמ' 182).

בכל הנוגע ל"גורל", אנו חולקים זהות משותפת שאינה נפגעת מכך שישנן רמות שונות של מחויבות או תפיסות שונות בנוגע למעמד הר סיני. יהודים אורתודוקסים יכולים וצריכים לשתף פעולה באופן נרחב עם יהודים מכל גווני הקשת (וזה עם זה), בביטחון וללא היסוס, כאשר מדובר על קידום אינטרסים משותפים. לגבי ה"ייעוד", הדתי, עם זאת, מתנגד הרב סולובייצ'יק לשיתוף פעולה שכזה:

"אך במה שנוגע ל...אינטרסים דתיים-רוחניים, כגון חינוך, בתי כנסיות והתאחדויות של רבנים... דומני שהאורתודוכסיה אינה יכולה ואינה צריכה להיות קשורה לחוגים המכחישים את יסודותיה של השקפת עולמנו"   (שם).

יתרה מזאת, קשרי הגורל לא רק מאפשרים שיתוף פעולה אלא אף מחייבים אותו. הרב סולובייצ'יק נוזף בקהילה היהודית בארצות הברית, כולל בו-עצמו, על כך שלא עמדו מספיק לצד יהדות אירופה בזמן השואה:

"נשאל שאלה פשוטה: כלום לא חטאנו בנוגע לכריתת הברית הראשונה של שיתוף-גורל... בנוגע לחובתנו להשתתף בצער האומה ולראות ולהרגיש בסבלותיה ככתוב "וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" (שמות ב', י"א)?... זהו פרק מכאיב ביותר. אבל כולנו חטאנו בשתיקה למראה רצח מיליונים"   (קול דודי דופק, עמ' 100).

במדינת ישראל המתפתחת רואה הרב סולובייצ'יק אתגר נוסף, ואולי אף הזדמנות לתקן את חטאי העבר:

"ההשגחה מנסה אותנו שוב פעם במשבר העובר על ארץ ישראל... הבה ונתפלל "בְּעַד רֵעֵהוּ" (איוב מ"ב, י'), נרגיש בצער הישוב"   (שם, עמ' 101).

הרב סולובייצ'יק התבטא ברורות גם לגבי העובדה שמחויבות לברית סיני אינה פוטרת, וגם אינה מביאה בהכרח, למחויבות פעילה לברית האבות:

"אפשר לקיים תורה ומצוות, ולהיות כלול בברית סיני, ובאותה שעה לחלל קדושת אבות... אותו טיפוס של יהודי, לדאבוננו, המתמרד נגד ברית אבות, הולך וגדל גם כאן. אמנם, דתי הוא וזהיר במצוות, אך תודעת הגורל שלו איננה יהודית"   (חמש דרשות, עמ' 96-97).

הקפדה על תרי"ג מצוות בכל דקדוקיהן היא הכרחית, אך אינה מספיקה לחיים יהודיים מלאים. המודעות ל"אחרות" הקיומית שלנו; הדאגה, בהקשר זה, לרווחתו של הציבור; נטילת חלק במאבקיו; תרומת כוחות ומשאבים לצרכיו ושיתוף פעולה עם יהודים אחרים למען מטרות אלה – כלולים כולם בברית האבות.

 

המגבלות של "קול דודי דופק"

מצד אחד, תובנותיו של הרב סולובייצ'יק לגבי טבעה הכפול של הזהות היהודית היו פורצות דרך לזמנן וממשיכים ללמד אותנו ולהעניק לנו השראה. בעוד שישנם השמים את הדגש על עמידתו על כך שבעניינים דתיים תפעל היהדות האורתודוקסית לעצמה, מעיר הרב ראובן ציגלר על החידוש שבגישתו כלפי הציבור היהודי הלא-אורתודוקסי:

"עמדות כאלה [=אחרות] של היהדות האורתודוקסית משקפות חוסר כבוד ואי-לגיטימציה ליהודים שאינם דתיים; אך עם רעיון שתי הבריתות, מציע הרב סולוביצ'יק תיאוריה דתית בדבר הזהות היהודית המשלבת בתוכה את היהודים הלא-דתיים, על פיה יש להם מקום מכובד ולגיטימי (למרות שאינו אידיאלי) בעולם של היהדות ובתוך מסגרת השקפת העולם ההלכתית: הם שותפים בברית הגורל אך לא בברית הייעוד"   (מתוך "מבוא להגותו של הרב סולובייצ'יק", שיעור 26).

כך נותן הרב סולובייצ'יק ליהדות האורתודוקסית אישור לפעולה משותפת עם קבוצות אחרות בנוגע לטווח רחב של עניינים הנוגעים ליהדות. בשורה זו, הנובעת מברית האבות, היא ברורה אך אינה מובנת מאליה תמיד. לדוגמה: מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין כותב כיצד הוא נשאל פעם האם ראוי לקהילה אורתודוקסית להשתתף בטקס יום הזיכרון לשואה עם ציבור לא-אורתודוקסי:

“Shocked, I responded that, as far as I knew, the Nazis had not differentiated. Could we? In my stupefaction, I realized that we had an educational charge to fulfill” (“Beyond the Pale? Contemporary Relations with Non-Orthodox Jews,” Varieties of Jewish Experience, 149).[2]

אמנם, אף על פי שאני מזדהה באופן אישי עם הצגת הדברים של הרב ציגלר, אני מודה שקשה לי למצוא הצהרה ברורה בכיוון זה בדבריו של הרב סולובייצ'יק עצמו שפורסמו בכתב. "ברית הגורל", אליה מתייחס הרב סולובייצ'יק בהקשרים שונים, אינה נראית מציעה למשתתפים בה: "מקום מכובד ולגיטימי". ההיפך מזה: חווית הגורל היא כשל מלכודת שאין להיחלץ ממנה, מפחידה ומבודדת:

"קיום גורלי אין בו משום סיפוק נפשי לאדם. להיפך – הוא גורם לו ייסורים. רגש הבדידות הוא הרסני ביותר"   (קול דודי דופק עמ' 104).

השותפות בברית הגורל אין משמעותה חלוקה של ערכים משותפים, גם אם מעט כאלה, אלא סבל משותף באותה בדידות חסרת-פשר, "נטול טעם וכיוון" (שם).

במאמר מעמיק, מעיר פרופ' יעקב בלידשטיין באופן דומה כי "יהודי הגורל" ב"קול דודי דופק" – "מוגדר במידה רבה באמצעות התפקיד ההיסטורי שנכפה על עם ישראל כמושא לרדיפות" ("עם ישראל בהגותו של הרב יוסף דב סולובייצ'יק", אמונה בזמנים משתנים, 1996, עמ' 155). יתרה מזו, בריתות סיני ומצרים ב"קול דודי דופק" משלימות זו את זו, אך לא שוות-משקל ביניהן:

"מצרים וסיני, היהודי בכוח הגורל והיהודי של הייעוד, משקפים בבירור סדר היררכי. מצרים היא הבסיס לסיני, והגורל ההיסטורי היהודי הוא מאפיין קבוע בקיום היהודי, אך מעטים מאוד הערכים היהודים שיופיעו מתוך זהותו של היהודי כקרבן... למרות אישוש זה של ברית הגורל ושל הנתון ההיסטורי של הוויית עם ישראל, קיימת גם אמביווילנטיות עמוקה, או ליתר דיוק, אי-נוחות, ששני סמלים שונים אלו, מצרים וסיני, רק מרמזים עליה"   (שם, עמ' 158).[3]

לגבי התנועה הציונית, פרופ' בלידשטיין מציין שברית הגורל מתמקדת ב"יהודי כקרבן" כך "שהכוח המניע ב"קול דודי דופק" הוא השואה, ולהכרזת המדינה מקום משני בלבד" (שם, עמ' 157). ב"קול דודי דופק", יהדות ארצות הברית נקראת לסייע למדינת ישראל מתוך אמפתיה ליהודים אחרים ומתוך חזון של הוספת ייעוד לגורל, אבל לא מתוך חזון משותף של בניית מדינה עם הציונות החילונית.[4]

 

מסקנות

בסיכום, ברית האבות, כפי שהיא מופיעה בדברים הנדפסים של הרב סולובייצ'יק על הציונות, בהחלט מרחיבה את מחויבותו הדתית של היהודי בן ימינו, אך רק במידה מסוימת ובהקשר מסוים. אינני בטוח כלל שהדבר ממצה את יחסו של הרב סולובייצ'יק לעם ישראל,[5] וסביר להניח שגם הוא יוצק לכך תוכן חיובי יותר.[6] בין כה וכה – בין אם הדברים עולים באופן ישיר מדברי הרב סולובייצ'יק ובין אם לא: האם ניתן להרחיב את גבולות הגזרה עוד יותר? לאור עיוננו במושג ברית האבות, הבונה על דבריו של הרב סולובייצ'יק, האם ניתן להגדיר חזון שאפתני משותף ל"עם ישראל" שאינו כלול ואינו תלוי בברית סיני? בכך נעסוק בשיעור הבא.

להערות ושאלות:

[email protected]

 
[1]   כל ההפניות ל'קול דודי דופק' הן לאיש האמונה, מוסד הרב קוק, עמ' 65-106.
[2]   בעניין עמדתו הכללית של הרב סולובייצ'יק על שיתוף פעולה עם לא-אורתודוקסיים ראו שם בעמ' 148, כולל הערה 31.
[3]   הרב ציגלר מתייחס גם הוא (בשיעור 27) לביקורתו של בלידשטיין, ספציפית לגבי חזונו של הרב סולובייצ'יק באשר למדינת ישראל.
[4]   לקראת סיום דבריו, שואל הרב סולובייצ'יק: "מה צריך להיות יחסה של תנועת שיבת ציון הדתית לציונות החילונית?" (קול דודי דופק, עמ' 103). התשובה העולה מסוף המאמר היא שמטרת הראשונה להחליף את האחרונה, ולא לספוג לתוכה מתפיסת עולמה: "רק תנועת שיבת ציון הדתית, בתפיסתה המסורתית והמקורית, בכוחה לתקן את המעוות" (שם, עמ' 104). ב"קול דודי דופק", המנהיגות של הציונות החילונית נטולת חווית "גורל" כשם שהיא רחוקה מן ה"ייעוד". פרופ' בלידשטיין מעיר שעמדות דומות בהתנגדותן עולות מנאומיו של הרב סולובייצ'יק בוועידות המזרחי.
[5]   בניתוח שנעשה כאן לעמדתו של הרב סולובייצ'יק, הדיון הוגבל במודע לדבריו הנדפסים – הן מתוך העובדה שבאופן אישי לא זכיתי לשמוע את הרב, והן מתוך רצון להתייחס למקורות ברורים. ייתכן בהחלט שישנו פער בין הדברים הנדפסים לבין ההתנהגות בפועל, ובהקשר זה יש לציין את דבריו של הרב ליכטנשטיין:
“If pressed to consider, for instance, the lives and thought of Rav Kook and the Rav, respectively, I believe, it would be fair to conclude that, while perhaps neither was thoroughly consistent, Rav Kook was, philosophically, far more tolerant but, as a public figure, tolerated less; the reverse was true of the Rav” (“The Parameters of Tolerance,” Leaves of Faith: The World of Jewish Living, 113).
[6]   כאשר דנתי במאמר "קול דודי דופק" עם מו"ר הרב משה ליכטנשטיין, הוא העיר ש"גורל" ו"ייעוד" אינם חופפים בדיוק למושגים ברית אבות וברית סיני, בהתאמה. כלומר, ייתכן שכל אחת מבריתות אלה כוללת גורמים הן של גורל והן של ייעוד. גם ד"ר טובה ליכטנשטיין הסכימה לאפשרות הזאת. בעוד שהרב סולובייצ'יק מדגיש את אלמנט ה"גורל" שבברית האבות לצורך העניינים הנידונים ב"קול דודי דופק", ייתכן שישנו גם ייעוד חיובי בתוך ברית האבות (כמו גם מרכיב של "גורל" בתוך ברית סיני – ראו למשל שבת פח.). השוו, למשל, את הצגת הדברים ב"קול דודי דופק" עם ההערה הבאה:
    "ברית סיני מורה ליהודי כיצד לנהוג וכיצד לפעול כחבר בקהילת הברית. הברית עם האבות מלמדת את היהודי כיצד לחוש כחבר בקהילה וכיצד לחוות את היותו יהודי. זו חוויה אדירה (הדגשה לא במקור), אך לא כל אחד יודע כיצד לחוות את יהדותו" (עמודו של עולם, עמ' 194).
הרב סולובייצ'יק ממשיך: "הברית עם האבות יצרה לא רק אישיות של ברית אלא גם ייעוד היסטורי של ברית" (שם, עמ' 195). הדברים בוודאי בעלי נימה אחרת מאשר ב"קול דודי דופק".
בהקשר זה, שימושו המכוון של הרב סולובייצ'יק במונח "ברית מצרים" במקום "ברית אבות" – הבחנה שלא עמדתי עליה עד עכשיו – עשוי להיות משמעותי. בניגוד להתגלויות הקב"ה לאבות, המציגות ייעוד לזרעם, השעבוד במצרים – שבמהלכו נשכחה מורשת האבות ברובה (ראו רמב"ם הל' עבודה זרה א', ג') – מדגיש את מרכיב ה"גורל" המאחד את עם ישראל בתוך הבדידות והסבל המשותפים.
עם זאת, אינני בטוח שההבחנה בין "ברית אבות" לבין "ברית מצרים" עקבית לאורך כתביו הנדפסים של הרב סולובייצ'יק. למשל, כאשר הוא שואל "מהו תוכנה של ברית האבות?" בדבריו בועידת המזרחי, תשובתו מזכירה מאוד את ההגדרה השלילית, הגדרת ה"גורל" ב"קול דודי דופק":
"ברית האבות מתגשמת בתודעתו של היהודי כי אחרים מצביעים עליו ואומרים: יהודי הוא!" (חמש דרשות, עמ' 96).
באותו נאום, תרומתה של מדינת ישראל לברית האבות היא חיזוק הזהות היהודית בחוץ לארץ. אמנם, הרב סולובייצ'יק דיבר אל יהודי חוץ לארץ על הציונות שלהם, אך עדיין נראה שההתעלמות מפן חיובי בברית האבות במדינת ישראל אומר דרשני.