ענישה כפולה בעד זומם

  • הרב שמואל שמעוני
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

מכות דף ד – ענישה כפולה בעד זומם

במשנה דף ד ע"א נחלקו רבי מאיר וחכמים אם לצד דין "כאשר זמם" – ברישא בממון ובסיפא במלקות – יש גם חיוב נוסף של מלקות. אשר לרישא, הגמרא תולה את מחלוקתם בהיקף דין "משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות" ("אינו לוקה ומשלם"), הנלמד מן המילים "כדי רשעתו" (דברים כ"ה, ב). אבל בכך אין כדי להסביר את שיטת רבנן בסיפא, שאין עדים זוממים לוקים שְמונים כשזממו לחייב את הנידון מלקות. ואכן, הגמרא מסבירה שלדעת חכמים, הציווי "לא תענה ברעך עד שקר" (שמות כ', יג) הוא האזהרה של דין "כאשר זמם", ואין לוקים עליו מצד עצמו. (כן ביארו האחרונים, ששאלת הגמרא "ורבנן האי 'לא תענה' מאי דרשי ביה?" היא מעין פסקה חדשה בגמרא, ומוסבת על הסיפא של המשנה, עיין למשל חשק שלמה על אתר [מופיע במפרשים שאחרי הגמרא בסוף מהדורות הש"ס המלאות הרגילות; הדברים מצוינים על הדף במהדורות הרב שטיינזלץ ושוטנשטיין].)

אלא שאם כן, שלדעת חכמים הציווי "לא תענה" איננו מחייב נפרד – נשאלת השאלה: מדוע דרוש דין "כדי רשעתו" לפטור ממלקות במזימת ממון? מהיכי תיתי לחייבו?

התוספות (ד"ה לאזהרה) השיבו שלחיוב "כאשר זמם" בממון אין צורך באזהרה, ולכן שם היה מקום לחייב מלקות משום "לא תענה". אך הדברים מתמיהים: אם הכרענו ש"לא תענה" משמש אזהרה לחיוב "כאשר זמם", כיצד ניתן לחייב בגללו מלקות כשחיוב "כאשר זמם" אינו מצריך אזהרה? ואכן, הריטב"א (ד ע"ב, ד"ה בשלמא, בביאור שיטת הרמב"ן) כותב שביסוס שיטת חכמים ברישא על דין "אינו לוקה ומשלם" הוא לרווחא דמילתא בלבד, שהרי בלאו הכי לשיטת חכמים אין לוקים משום "לא תענה" (לא ניכנס כאן למקור חיוב מלקות בבן גרושה ובן חלוצה, דבר שנידון בדף היומיומי לדף ב).

בביאור שיטת רבי מאיר הביאה הגמרא את דין מוציא שם רע כדוגמה למצב שאדם לוקה ומשלם:

"אלא רבי מאיר, מאי טעמא?
אמר עולא: גמר ממוציא שם רע: מה מוציא שם רע לוקה ומשלם, אף כל לוקה ומשלם.
– מה למוציא שם רע שכן קנס!
– סבר לה כר' עקיבא, דאמר: עדים זוממין קנסא הוא".

הראשונים הבינו מפשטות סוגייתנו כי הכול מודים שבחיוב ממונא אין אדם לוקה ומשלם ובחיוב קנסא (כדוגמת מוציא שם רע) אדם לוקה ומשלם, ולא נחלקו אלא בחיוב תשלומין של עד זומם, אם הוא בגדר קנס או בגדר ממון. דא עקא, שהבנה זו קשה הן בשיטת רבי מאיר שאדם לוקה ומשלם, שמסוגיות אחרות ברור שהיא מוסבת גם על חיוב ממון, הן בשיטת רבנן, שמסוגיות אחרות ברור שהם פוטרים גם בקנס. על כן הציעו הראשונים פירושים אחרים בסוגייתנו (עיין למשל תוספות בסוגיין, ד"ה סבר; ובכתובות לב ע"א, ד"ה דאין). פירוש משלו הציע רבי עקיבא איגר בחידושיו לכתובות שם, וזה לשונו:

"דממוציא שם רע ליכא למילף אלא כההיא דמוציא שם רע, דשני העונשים מצד אותו מעשה שהחמירה תורה לקנסו, ואמרינן היכא דהתורה החמירה לקנוס על מעשה זו החמירה התורה לענשו על מעשה זו בממון ומלקות, וזהו דלרבי מאיר ילפינן מעדים זוממים, דגם כן המלקות ותשלומים שניהם מכח מעשה דעדות שקר, דחמיר דקנסה תורה על זה".

לדעת רבי עקיבא איגר, לכולי עלמא אין עונשים אדם בשני עונשים בגלל הצטלבות מקרית של חיובי מלקות וממון, כמו באונס את אחותו שהיא נערה בתולה; בזה מודה, לדעתו, גם רבי מאיר (ודבריו צריכים עיון בסוגיה שם, עיין שם). לדבריו, רבי מאיר חולק רק כששני העונשים הם על איסור אחד; או אז יש להניח שהתורה רואה באיסור זה חומרה מיוחדת וכפולה, ואין זה עניין לכלל ההלכתי על אודות הצטלבות שני חיובים על שני מעשים שאין ביניהם קשר. לדעת רבי עקיבא איגר, דין עד זומם הוא מקרה מובהק של חיוב כפול על עדות שקר.

ומדוע הטילה התורה חיוב כפול זה? בתשובת שאלה זו לא נוכל, כמובן, אלא להעלות השערות. ייתכן שיש כאן התמודדות עם שני פנים שונים של עדות שקר. הפן האחד הוא העבֵרה שבין אדם למקום. עד זומם מנצל לרעה את הכוח העצום שנתנה התורה לעד, לקבוע בפני בית הדין אמת שאין להרהר אחריה ושאין לערער עליה. כידוע, הדיינים מכונים בתורה "א-להים", וביאר הרמב"ן (בפירושו על שמות כ"א, לד): "לרמוז כי הא-להים יהיה עמהם בדבר המשפט, הוא יצדיק והוא ירשיע... בשעה שהדיין יושב ודן באמת, כביכול מניח הקב"ה שמי השמים ומשרה שכינתו בצדו". ניצול לרעה של הכוח הבלתי-רגיל שניתן לעד הוא אפוא חטא כלפי הקב"ה.

לצד זה בחרה התורה לענוש את העד "כאשר זמם לעשות לאחיו". מדובר באחת מפרשיות העונש המסתוריות ביותר בתורה, וקולמוסים רבים נשתברו בניסיון לעמוד על יסודה. רבים הציעו (בניסוחים שונים) – על פי העולה מן המשנה דף ה ע"ב, שדין זה חל רק בהזמה לאחר גמר דין וטרם ביצועו – שפסק הדין, שנותר מיותם וחסר שימוש, מופנה כלפי העדים שזממוהו (ראה למשל קובץ שיעורים כתובות אות קז וקובץ ביאורים מכות אות ח). והוסיף הגאון הרב שלמה פישר שליט"א (בית ישי סימן ק"ט), שחיובם של עדים זוממים – מיתה, מלקות או ממון – שונה מעונשים רגילים (כגון חיוב מיתה של רוצח): אין זה חיוב לשמים כעונש על החטא, כי אם תביעה של מי שהעדים זממו נגדו, שפסק הדין שניתן כנגדו יופנה כלפיהם (עיין שם שהרחיב בדבר זה).

אם כן, החיוב הכפול שהטילה התורה על העד הזומם נובע מהחטא הכפול שבמעשהו: חטא כלפי שמיא וחטא שבין אדם לחברו.

הרב שמואל שמעוני