עני המהפך בחררה

  • הרב אוהד פיקסלר
הלומד דיני חושן משפט עוסק לרוב בשאלה האם האדם חייב או פטור מלשלם. במקרים מעטים השאלה איננה נוגעת לחיוב או פטור, אלא לשאלה האם הדבר מותר או אסור.[1] אך ישנן דיונים בגמרא הנוגעים גם לשאלה אחרת – האם הדבר ראוי או לא. ישנם מקרים שבהם לא מוטלת שום חובה על האדם, אך עדיין ראוי שהוא יישא באחריות על מעשיו.[2] כך, בשיעור זה נעסוק בסוגיית הגמרא הנמצאת על התפר שבין חושן משפט ובין עיסוק מוסרי שאינו משפטי.
 

עני המהפך אך איננו תופס

האומר לחבירו צא וקדש לי אשה פלונית, והלך וקדשה לעצמו - מקודשת לשני.                          (משנה קידושין פרק ג משנה א)
המשנה קובעת כי במקרה שהשליח קידש את האישה לעצמו במקום לשלוחו, האישה מקודשת לשליח.  ואמנם, מדברי הגמרא בסמוך נראה כי עיקר החידוש שבהלכה זו איננו הלכתי-פורמלי, אלא נוגע למישור המוסרי:
האומר לחבירו צא וקדש. תנא: מה שעשה עשוי, אלא שנהג בו מנהג רמאות.                                                                 (נח,ב)
הגמרא קובעת שהאשה אכן מקודת לשני, אולם היא מוסיפה הערת אזהרה שבמקרה כזה השליח נהג ב'מנהג רמאות'. מבחינה משפטית הדבר 'כשר אבל מסריח'. הגמרא מזכירה מעשה כעין זה:
רבין חסידא אזיל לקדושי ליה איתתא לבריה, קידשה לנפשיה. והתניא: מה שעשה עשוי, אלא שנהג בו מנהג רמאות! לא יהבוה ניהליה. איבעי ליה לאודועי! סבר, אדהכי והכי אתא איניש אחרינא מקדש לה.                                                             (נט,א)
במקרה זה רבין חסידא רצה לקדש אישה עבור בנו, אבל בסופו של דבר הוא החליט להתחתן עימה בעצמו. הגמרא תמהה כיצד הוא עשה מעשה רמאות כגון זה? הגמרא עונה, שהמשפחה לא הסכימה שהיא תתחתן עם הבן אבל כן הסכימה שתתחתן עם האב. במקרה זה הואיל ואם היה חוזר לביתו ואז שב לקדש אותה יתכן והוא היה מפספס את הכלה, הוא קידש אותה במקום. מדברי הגמרא עולה שבמצב כעין זה אין מדובר במעשה רמאות.
הגמרא מביאה בהמשך מקרה דומה שאירע בענייני קרקעות. רב הלך לקנות קרקע עבור רבה בר בר חנה, אך לבסוף קנה אותה לעצמו משום שהמוכרים אפשרו את המכירה רק לרב. גם במקרה זה נראה שאין מדובר במעשה רמאות הואיל והמוכרים לא הסכימו למכור לרבה. הגמרא מסיימת את העיסוק בנושא זה לאור מקרה נוסף:
רב גידל הוה מהפיך בההיא ארעא, אזל רבי אבא זבנה, אזל רב גידל קבליה לרבי זירא, אזל רבי זירא וקבליה לרב יצחק נפחא, אמר ליה: המתן עד שיעלה אצלנו לרגל. כי סליק, אשכחיה, אמר ליה: עני מהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו, מאי? אמר ליה: נקרא רשע. ואלא מר מאי טעמא עבד הכי? א"ל: לא הוה ידענא. השתא נמי ניתבה ניהליה מר! א"ל: זבוני לא מזבנינא לה, דארעא קמייתא היא ולא מסמנא מילתא, אי בעי במתנה נישקליה. רב גידל לא נחית לה, דכתיב: ושונא מתנות יחיה, רבי אבא לא נחית לה, משום דהפיך בה רב גידל. לא מר נחית לה, ולא מר נחית לה, ומיתקריא ארעא דרבנן.              (שם)
רבי אבא קנה קרקע בלי שהוא ידע שרב גידל מתעניין בקנייתה. ברגל הקרוב, הוזמן רבי אבא ל'בירור' אצל רב יצחק נפחא בעקבות המקרה. רב יצחק שאל את רבי אבא מה הדין של 'עני המהפך בחררה', ורוצה לקחת אותה, אך בטרם עשה בו מעשה קניין כלשהו, בא אחר ולקח אותה. . רבי אבא עונה שהוא נקרא רשע, בדומה לדין של משנתנו, המזכירה את 'מנהג הרמאות' של השליח.

הפקר ומכירה

רש"י ותוספות נחלקו בשאלה מתי חל דין 'עני המהפך בחררה'. על המילים 'עני המהפך בחררה' מסביר רש"י ש"מחזר אחריה לזכות בה מן ההפקר או שיתננה לו בעל הבית". העני מנסה לזכות בחפץ או מההפקר או לקבל מתנה. כאשר דין זה חל גם על מקרה של מכירה כפי שעולה בדוגמאות הקודמות בגמרא.
תוספות (ד"ה עני) מקשה על דברי רש"י שדין זה חלק על זכיה מהפקר. הקושיה הראשונה הינה מסוגיית הגמרא בתחילת מסכת בבא מציעא האומרת כי מי שרואה את המציאה ונופל עליה ואחר תופס אותה הרי היא של השני. הגמרא לא כתבה שמדובר על מעשה איסור כמו עני המהפך בחררה אלא נראה שהדבר מותר. לאור כך מציג ר"ת גישה שונה:
ואומר ר"ת דאיסור דמהפך דנקט הכא לא שייך אלא דוקא כשרוצה העני להרויח בשכירות או כשרוצה לקנות דבר אחד וחבירו מקדים וקונה, והוי דומיא דרב גידל. ומשום הכי קאמר דנקרא רשע, כי למה מחזר על זאת שטרח בה חבירו? ילך וישתכר במקום אחר. אבל אם היתה החררה דהפקר ליכא איסור שאם לא זכה בזאת לא ימצא אחרת.
ר"ת סובר שיש להוסיף לסוגיה זו את עקרון השוק החופשי. במידה ולא ניתן להשיג את החפץ במקום אחר, הרי מותר לכל אחד לנסות ולפרוס את חסותו ולזכות בחפץ. האיסור נוגע רק במקרה של מכירה, כאשר ניתן להשיג חפץ דומה בעסקה אחרת. במקרה זה קובעת הגמרא כי יש איסור להשיג את החפץ על חשבון האדם שהחל בתהליך הקניה ובזבז מזמנו על הסדרת העסקה. במקרה כזה נראה כי חל כאן מעין הדין של 'כופין על מידת סדום', שלפיו אסור לאדם ליצור מציאות לא רצויה אצל חבירו גם בדרכים לגיטימיות, אם אין לו הנאה ניכרת מהמעשה.
לשיטת רש"י נראה כי הסוגיה בבא מציעא לא הייתה קשה לו משום שהיא איננה עוסקת כלל בפן המוסרי. ר"ת והתוספות מדברים על אפשרויות דיכוטומיות של 'אסור' או 'מותר', ולכן גם מתבקש שהסוגיה בבבא מציעא תתייחס לאיסור זה, אם הוא אכן קיים. רש"י לעומת זאת סובר שיש כאן דיון מסוג אחר ומשום כך הוא לא משתמש כאן בלשון איסור אלא בלשון הנהגה. לשיטתו גם בסוגיה במסכת בבא מציעא האדם השני נהג שלא כהוגן. הסוגיה שם אינה עוסקת במימד המוסרי אלא בשאלה הממונית מי זכה בחפץ, אך גם במקרה המדובר זה לא ראוי. ואמנם, קיימת מחלוקת ראשונים בנוגע לשאלה האם סוגייתנו עוסקת באיסור הקיים להקדים את חברו או שמא מדובר בשאלה מוסרית ערכית אך לא משפטית. השלכה הלכתית אפשרית לחקירה זו היא האם האדם שהקדים את המהפך בחררה צריך להחזיר לו את החפץ.
הרמב"ן (בחידושים למסכת ב"ב דף נד ע"ב ד"ה נכסי) מביא שמועה בשם רבינו תם, שאכן יש חובה להחזיר את החפץ. הרמב"ן מסתייג מגישה זו ומביא מסורת שונה שהאדם נקרא רשע אך אין חיוב להחזיר את החפץ.
למרות שבגמרא הלכה זו הובאה בהקשר של מכירה לאנשים רגילים, המינוח המקובל נוגע לעני המהפך. האם ההלכה נאמר דווקא לגבי עני? אם מדובר באיסור משפטי-פורמלי, קשה לחשוב על סיבה לחלק בין עני לעשיר. ברם, מצאנו בקרב הראשונים גם גישה שונה:
ומ"מ עשיר המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו אינו נקרא רשע, לפי שהעשיר מצוי לו לחם בביתו או ליקח משכניו. אף על גב דהאי עובדא דרב גידל מוכח דבעשיר הבא ליקח שייך נמי דינא דעני המהפך בחררה ה"מ במקח קרקעות לפי שאין הקרקעות מצויין ליקח
(הר"ן על הרי"ף כד ע"א במסכת קידושין)
הר"ן מסביר שהמקרים בגמרא עסקו בקניית קרקעות כך שיש הפסד גם לעשיר, אך לא בקניית מטלטלין. נראה ברור שלשיטת הר"ן לא מדובר על איסור שהרי אם יש במעשה כבר מקצת קנין מה לי עשיר מה לי עני. הר"ן מבין שמדובר על הלכה מוסרית, והוא משער שהיא רלוונטית לגבי אדם אמיד רק במקרה של קרקעות.[3]

יורד לחיי חברו

ואולם, גם אם אנו נוקטים בלשון הקשה של 'איסור', אותה נוקטים בעלי התוספות וסיעתם, ייתכן ועדיין ניתן להסביר את הסוגיה כעוסקת בלהכות מוסר, ולא בחיובים ממוניים. רש"י בסוגייתנו מסביר שמי שמקדים את העני המהפך בחררה נקרא רשע משום "שיורד לחיי חבירו". ואמנם, קיים קשר בין דין זכיה של העני ובין דין 'יורד לחיי חברו', הקשור בתורו לדין 'יורד לאומנות חברו'.
הגמרא במסכת בבא בתרא (כא ע"ב) פוסקת כי 'מרחיקין מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג'. רש"י מפרש כי הגמרא מדבר על מקרה בו דייג, 'שם עיניו על דג', ובמקרה כזה היא קובעת כי שאר הדייגים צריכים להתרחק מהמקום, משום שיכול הגייע לומר להם כי הם הפסיקו את מקור המחייה שלו ('קא פסקה לחיותי'). רש"י מסביר כי אף על פי שהדייג לא זכה עדיין בדג, כיוון שברגע שהדייג מכיר במקום המסתור של הדג, התפיסה שלו היא ודאית, ולכן אם דייג אחר יקח את הדג לאחר מכן, קרוב הדבר להיות גזל. תוספות (בד"ה מרחיקין וכן בסוגיין) הולכים לשיטתם ומפרשים שמה שגורם לאיסור לרדת לאומנות חבירו הוא העובדה שירידה שכזו לא מסיבה שום הנאה או תועלת – בדיוק במקום אחר ניתן היה למצוא דג דומה, ואם כן למה לקחת את פרנסתו של דייג שכבר מצא את הדג, והרי זה בבחינת 'זה חסר וזה לא נהנה'. לעומת זאת, בזוכה מן ההפקר לא ניתן לזכות בדבר דומה, מה שאין כן במכר קרקעות ובדייג, שם שייך דין 'עני המהפך בחררה'.
ואולם, ניתן להסביר כי גם ר"ת מדבר באופן כללי על 'הלכות מוסר' כאשר לשיטתו רק במידה ואין לאדם הפסד מויתור על החפץ אז הוא נקרא רשע. ברם, במקרה שהוא לא יוכל לזכות בחפץ במקום אחר (כמו בהפקר) הרי שייגרם לו הפסד בויתור והוא רשאי לעשות מאמץ להשיג את החפץ. לאור כך יתכן והמחלוקת בין רש"י ותוספות נוגעת להיקף של ההלכה ולא בגדר שלה.
נראה שלאור הקשר בין העני ובין יורד לאומנות חברו ניתן להסביר את שיטת הרמב"ם בנושא[4]. הרמב"ם לא פוסק את דין עני המהפך בחררה. ברם, מצאנו התייחסות בסוגיה קרובה במקרה בו אדם ירד לאומנותו של חברו. במקרה המדובר, רופא שהסתכסך ככל הנראה עם המוהל המקומי מל ילדים במקומו כאשר של את הכסף שהרוויח הוא חילק לצדקה. הרמב"ם נשאל האם אדם זה נהג בדרך הישר והאם מותר לעניים לקבל את הכסף:
התשובה מה שסבר, שעשה מצוה בחלקו לעניים, הרי היא מצוה הבאה בעבירה, לא עבודת ה'. וחטא, לפי שמנע פרנסה קבועה של עני בן תורה, ועבר על לא תקום ולא תטור, ועבר על אסורם ז"ל על גניבת דעת הבריות לפי שרצונו הראשון של זה וכונתו להציק לאויבו, ומטעה הוא את מי שאינו יודע (דברים כהויתם) לחשוב שהוא מתכוון לעשות מצוה. ועבר ג"כ עבירה, שירד לאומנות חברו אפילו היה נצרך. אבל כשאינו נצרך, הרי זו אכזריות והפלגה בנקימה ובנטירה. ואסור למי שיש לו,,, הדבר אשר הוא,,, [סוף] דבר, כל מי שמעכב (חברו) לעסוק במעשיו, הרי הוא בכלל מסיג גבול רעהו לפי דעתי. וכתב משה. (סימן רעג)
מעבר לאיסורי הנטירה, הנקמה וגניבת הדעת הנובעים מהמקרה הספציפי שלגביו נכתבה התשובה, מוסיף הרמב"ם פגם מוסרי למנוע פרנסה קבועה מ'עני בן תורה'. עקרון זה גם עולה מדבריו בהלכות דעות (ה,יג) שהתנהגות של אדם היורד לאומנות חברו היא אינה מצופה מתלמידי חכמים. הרב רבינוביץ' מראה כי מקור דברים של הרמב"ם הוא בסוגיית הגמרא במסכת מכות (דף כד ע"א) הדורשת את מזמור טו בתהילים בדרכי ההנהגה הראויה לצדיקים, ובכלל זה פגיעה בפרנסתו של הזולת, אך לא כאיסור. לאור כך כותב הרב רבינוביץ':
נמצא ששיטת הרמב"ם היא מעין שיטת רש"י ואם השיג אדם חפץ בדרכים הפוגעות בזולת, אין אנו כופים אותו לחדול מכך, או להחזיר את מה שהשיג תוך פגיעה בזולת. אמנם אין עבירה זו מוגדרת לכל אדם, אלא שראוי לנהוג במידת תלמידי חכמים, הנוהגים איסור בעצמם גם בדברים שאין בהם איסור מוגדר, והם לפנים משורת הדין. כך גם סובר הרמב"ם לגבי המקרה של "עני המהפך בחררה". גם שם אין המעשה אסור אלא ממידת חסידות של תלמידי חכמים. על פי הסבר זה ניתן להבין מדוע חיכה רב יצחק נפחא בפניו הובאה התלונה על רבי אבא, עד שיעלה אצלו לרגל. הוא לא מחה בפניו מיד מכיון שכדין עשה , אלא שעל פי המסופר לא נהג מנהג תלמידי חכמים - לפנים משורת הדין. פסיקת הדין של רבי אבא במקרה של עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלו, שהוא נקרא רשע, היא רק לפי מעלתו של רבי אבא , שהיה תלמיד חכם, ואינה מעיקר הדין... אם כן מובן מה שכתב הרמב"ם (בפ"ט מהלכות אישות הי"ז): "העושה שליח לקדש לו אשה והלך וקידשה לעצמו הרי זו מקודשת לשליח ואסור לעשות כן, וכל העושה דבר זה וכיוצא בו בשאר דברי מקח וממכר נקרא רשע".

הרחבת ההלכה

בדברי הפוסקים אנו מוצאים התייחסויות רבות לסוגיה זו בהקשרים שונים. כפי שכבר ראינו, הפוסקים קישרו את סוגייתנו ל'דין היורד לאומנות חברו'. כך לדוגמא מובא בהמשך דברי תוספות על הסוגיה בקידושין:
ומכאן נראה למהר"ר יצחק שאסור למלמד להשכיר עצמו לבעל הבית שיש לו מלמד אחר בביתו כל זמן שהמלמד בביתו שמאחר שהוא שכיר שם ילך המלמד במקום אחר להשתכר שם, אם לא שיאמר בעה"ב דאין רצונו לעכב המלמד שלו. אבל אם שכר בעה"ב מלמד אחד יכול בע"ה אחר לשכור אותו מלמד עצמו ואינו יכול לומר לו הבעה"ב לך ושכור מלמד אחר דנימא ליה אין רצוני אלא לזה שהרי כמדומה לי שזה ילמוד בני יפה ממלמד אחר.
על פי גישת התוספות ישנו הבדל מהותי בין היחס של המלמד לבעל הבית לבין היחס ההפוך. בעל הבית יכול לרצות מלמד מסוים יותר ממלמד אחר ולכן הוא יכול לשכור מלמד שכבר היה שכור לבעל בית אחר. לעומתו, למלמד אין עדיפות אצל מי ללמד, וכיוון שביקוש למלמדים הוא כנראה דבר נפוץ, אסור למלמד להשכיר את עצמו על חשבון מלמד אחר, אלא עליו למצוא מקום אחר שבו ירצו בשירותיו.
שאלה דומה עמדה בפני המהרש"ל[5] בנוגע לקניית זכות לממכר יין בעיר. על מנת למכור יין יש צורך לקנות רשיון מצד שרי העיר, ובמקרה המדובר אדם ניסה לקנות את הרשיון לפני פקיעת המועד של בעל הרישיון הראשון. המהרש"ל מתאר באריכות את המקרה וכיצד היה מנהג המדינה במקרים אלו, כולל העובדה שפעמים רבות אנשים קנו את הזכות שכבר הייתה נתונה למישהו אחר. בתשובתו הוא נוטה לשיטת רבינו תם, והוא מעלה ארבע דרגות בהלכה זו:
  1. מציאה, הפקר או כל מציאות הדומה למקרים אלו בהם האדם לא יכול למצוא את החפץ במקום אחר. במקרה זה יש להכליל גם מציאות שבה ניתן לקנות את החפץ במחיר זול באופן ניכר מהמחיר שניתן לקנות במקומות אחרים. במקרה זה נחלקו רש"י ור"ת, ולשיטת המהרש"ל יש לפסוק כר"ת שאין דין 'עני המהפך בחררה' חל במקרים אלו.
  2. מהפך בחררה – במקרה זה האדם נקרא רשע אך לא ניתן לדון אותו בבית דין.
  3. טירחא – כאשר אדם טורח ממש בגופו לזכות בהפקר כגון עני המנקף בראש הזית. במקרה זה אם אדם לקח את הדבר הרי זה גזל מפני דרכי שלום.
  4. אומנותו בכך – דבר שאומנותו בכך וחברו יורד לתוכו. ניתן לעכב אדם שאינו מקומי, אך לא בן המקום המעוניין לעסוק גם הוא בכך.
מקרים רבים יכולים להיכנס לדיון במסגרת סוגיה זו, כאשר המתח בין התחרותיות ובין זכות ראשונים עומד בבסיסה. במקרים אלו קשה לדבר על איסור, אלא על דיני המוסר והצדק כך שניתן למצוא גישות שונות בין הפוסקים לגבי קו הגבול בין מה שראוי ובין מה שאינו.
הרב משה פיינשטיין הרחיב את הדיון בסוגיה זו גם לתחום השידוכין:
בדבר שאלתו באחד שמשתדך לאיזו נערה אם מותר לאחר לנסות להשתדך לאותה נערה שגם הוא רוצה בה אם יש בזה דין עני המהפך בחררה או לא. אבאר הנכון לע"ד בזה.
והנה כל זמן שלא החליטו ביניהם שנגמר השידוך שהוא או היא מסתפקים עדין בעצם הדבר אם הוא טוב לפניהם או אף רק באיזה תנאים בעניני ממון כאלו שאפשר שלא יבא לידי גמר, ברור שליכא דין מהפך בחררה. דאף בעניני מקח וממכר פסק הרמ"א בחו"מ סי' רל"ז סעי' א' דדין מהפך בחררה הוא כשכבר פסקו הדמים שביניהן ואין מחוסרין אלא הקנין אבל אם מחוסרין עדין הפסיקה שהמוכר רוצה בכך והקונה רוצה יותר בזול מותר לאחר לקנותו בין אם המוכר עכו"ם בין אם המוכר ישראל... וא"כ כ"ש בשידוכין שכל זמן שלא החליטו לגמור הענין משני הצדדין אין בזה דין מהפך בחררה לכו"ע שאין לך הפסד גדול מזה שתהיה הנערה מוכרחת להנשא רק להראשון שנשתדך לה משום שנאסור לכל העולם לישאנה. ולכן ברור שמותר לכו"ע ול"מ לשיטת הרמ"א שאף בלא טעם הפסד להנערה ליכא דין מהפך בחררה בלא הושוו ביניהן.
אבל אם כבר החליטו לגמור השידוך אך שעדין לא נעשה הקנין שנוהגין לעשות בגמר שידוכין וכדומה, תלוי זה בדין הפקר ומתנה שלי"א הראשון שהוא שיטת תוס' והרא"ש ליכא בשידוכין איסור מהפך בחררה, דיש קפידא גדולה לאדם כשרוצה בזו יותר מבאחרות... ולי"א השני שהוא שיטת רש"י יש בזה האיסור דמהפך בחררה.
אבל כשנעשה הקנין שנוהגין אף שהקנין לישא זא"ז לא מועיל דהו"ל כקנין דברים... מ"מ אסור מצד החרם שיש בבטול שידוכים ואינו מצד שהקנין מהני לזה... ומסתבר לע"ד דאחרי שיש החרם, יש ממילא גם איסור מהפך בחררה דהא בעצם אף בהפקר הוא מהפך בחררה שהרי כבר מהפך בה חברו ויש בעצם ענין האיסור רק שסברי התוס' דבהפוכו אינו יכול לסלק זכות האחרים ולכן אף שע"י שיזכו האחרים יפסיד טרחתו והפוכו לא נאסרו בשביל זה להפסיד זכותם דמאי אולמיה דמהפך שלא יפסיד הפוכו מהאחרים שלא יפסידו זכותם. ולכן תליא איזה הפסד הוא יותר שבדבר המצוי, הפסד המהפך גדול מהפסד זכות האחרים שיכולין לקנות במקום אחר ובהפקר ומתנה שלא מצוי, הפסד האחרים גדול... (שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק א סימן צא)
הרב פיינשטיין קישר את שאלת השידוכין לדיוני הראשונים והפוסקים בנוגע למקח וממכר. נראה כי מצד הסברה היה ניתן לחלק ביניהם, כאשר השאלה לאור עקרונות היושר והצדק שיתכן ויהיו שונים בין תחומים כה נבדלים. ברם, לשיטתו העקרונות שלאורם יש לבחון את השאלה הינם זהים, ולאור כך גם המסקנה ההלכתית.
 
 
 
[1]    שתי דוגמאות לסוגיות העוסקות בנושא איסור והיתר מול חיוב ופטור בשיעורים בנושא: מזיק ברשות, ועביד איניש דינא לנפשיה.
[2]    ראה דוגמא נוספת לעקרון זה בשיעור בסוגיית קטן שהזיק.
[3]    הרחבה נוספת שעולה בפוסקים נוגעת למצב בו העני הגיע במשא ומתן, כאשר מחלקים בין לפני ואחרי פיסוק דמים. ראה בדברי הרמ"א חו"מ רלז,א.
[4]    פסקה זו מבוססת על שיעורו של הרב נחום רבינוביץ בנושא.
[5]    ים של שלמה קידושין פ"ג סימן ב, שו"ת סימנים לה-לו.