עקירה והנחה

  • הרב עזרא ביק

 

לע"נ ר' עמינדב בן-שחר ז"ל

מקורות

1. גמרא ב ע"ב "אמר ליה רב מתנה" עד ג ע"א "שניים שעשאוה פטורין".

2. רש"י, תוס' ד"ה פטורי, רשב"א ד"ה פטורי.

3. פסחים פה ע"ב "אמר רבי אמי... עקירה והנחה", רש"י שם ד"ה דעבד, תוס' ד"ה הוצאה.

4. רש"י שבת ג ע"ב ד"ה מבעוד יום.

 

שיטת רש"י

במשנה הפותחת את המסכת מובאים מספר מקרים של הוצאה, שבחלקם המוציא חייב ובחלקם הוא פטור. רש"י על המשנה (ב ע"א ד"ה ושתים) כתב וז"ל:

"...ושתים מדבריהם - כשהמלאכה נעשית על ידי שנים, זה עוקר וזה מניח - לכתחלה אסור, ואם עשה פטור, כדיליף בגמרא שנים שעשאוה פטורים".

בהמשך כתב רש"י:

"פשט העני וכו' - דעביד ליה עקירה, ונטל בעה"ב מתוכה והניח בפנים, ועביד ליה בעל הבית הנחה.

שניהם פטורין - שלא עשה האחד מלאכה שלימה, אבל אסורין לעשות כן לכתחלה, שמא יבואו כל אחד ואחד לעשות מלאכה שלימה בשבת".

כדי להתחייב – כלומר כדי לעבור על איסור דאורייתא – צריך שאדם אחד יעשה עקירה מרשות אחת, יעביר לרשות האחרת, ויעשה שם הנחה. השאלה מה נחשב כעקירה ומה נחשב כהנחה תעסיק אותנו בכמה מן הסוגיות שנפגוש בהמשך, אך כרגע אין לנו צורך בהגדרות אלו.

רש"י מסביר שכאשר המשנה הגדירה מקרים אלו כ"פטור", כוונתה ל"פטור אבל אסור", וכך גם מפורש בסוגייתנו (ג ע"א) – "כל פטור שבת פטור אבל אסור".

הגמרא (סוף ב ע"ב) מתייחסת לפער בין המספר המוזכר במשנה – שמונה – לבין סך המקרים שנרשמו במשנה, שהוא גדול יותר. לבסוף מסבירה הגמרא כך:

"פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת קא חשיב, דלא אתי בהו לידי חיוב חטאת לא קא חשיב".

כלומר - אכן ישנם יותר משמונה מקרים, אך המספר המפורש מתייחס רק לחלק מן המקרים – אלו שמוגדרים כ"אתי בהו לידי חיוב חטאת".

רש"י מסביר שהמקרים הנמנים כוללים רק עקירות ולא הנחות:

"פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת – כגון עקירות שהן תחילת מלאכה דאיכא למגזר דילמא גמר לה, אבל הנחות לא מצי למיתי לידי חיוב חטאת דהא ליכא עקירה גבי האי".

מפשטות לשון רש"י משמע שעקירה בלי הנחה אסורה מדרבנן, מכיון שיכול – אם ימשיך – להגיע לאיסור דאורייתא, משא"כ בהנחה שלא קדמה לה עקירה, שכיון שאין סיבה לחשוש שיגיע לידי איסור דאורייתא – אין גוזרים בה כלל ואין בה אפילו איסור דרבנן; שהרי רש"י כתב שבעקירות "איכא למיגזר" – "שייך" לגזור – משא"כ בהנחות, ומשמע שבהנחה אין סיבה לגזור ולכן גם אין איסור. למפרשים רבים מסקנא זאת נראתה בלתי אפשרית, ולכן הם מסבירים את רש"י בצורה שמתייחסת רק לענין הלשוני – דבריו של רש"י נועדו רק כדי לנמק למה המשנה מנתה את העקירות ולא את ההנחות, אבל גם ההנחות אסורות מדרבנן. קריאה זו, מלבד היותה פחות פשוטה בלשונו של רש"י, קשה גם משום שלא ברור מדוע בחרה המשנה למנות את העקירות, שאסורות מדרבנן מחשש שמא יגמור את המלאכה, ולא למנות את ההנחות – שגם הן אסורות מדרבנן, אך לא מחשש שמא יגמור אלא משיקול אחר (כנראה כדי שבהזדמנות אחרת לא יבוא לעשות את כל המלאכה, מהעקירה עד ההנחה). מהו ההיגיון בהחלטה למנות רק את האיסורים בקטגוריה הראשונה ולא בשניה? אך אם נאמר שהקטגוריה השניה אינה אסורה כלל, גם לא מדרבנן, ברור מדוע היא אינה נכנסת למניין המוזכר במשנה.

נחזור לשאלה זו בהמשך, אך כרגע רק נשים לב לכך שרש"י מדבר על עקירות והנחות. כך גם במשנה כפי שהבאנו לעיל – רש"י מדבר על עוקר בלי להניח ומניח בלי לעקור.

שיטת התוספות

התוס' (ד"ה פטור) מקשים כמה קושיות על רש"י, ואחת מהם היא:

"עקירה בלא הוצאה אינה אלא טלטול בעלמא, ואין בה דררא דחיוב חטאת כלל".

מן התוס' עולה שבכל הוצאה גמורה ישנם שלושה מרכיבים – העקירה, ההעברה ("הוצאה" בלשון התוס'), וההנחה. התוס' הבינו שלדעת רש"י אם אדם אחד עקר, והשני הוציא והניח, הראשון עובר על איסור דרבנן (בלשון המשנה, זהו דינו של בעל הבית, במקרה של פשט העני ידו לפנים ונטל מתוך ידו של בעל הבית (שכבר עקר), שהעני חייב ובעל הבית פטור). התוס' שואלים איך יתכן שיש פה איסור דרבנן, הלא העשיר לא עשה כלום, ואין זה אלא טלטול בעלמא, כיון שהחפץ לא עזב את רשות היחיד באמצעות העשיר.

הנחת התוס' היא שאיסורים מדרבנן חייבים לשקף את עצם המלאכה שאסרה התורה, אלא שחסר מרכיב מסוים כדי להתחייב מדאורייתא. ברור מלשון התוס' שהמרכיב שמגדיר את עצם המלאכה הוא "הוצאה", כלומר העברת הגבול בין רשות היחיד ורשות הרבים. אמנם מדאורייתא צריך גם עקירה מתוך רשות היחיד וגם הנחה ברשות הרבים, ולכן אם מישהו "מוציא" בלי להניח או לעקור הוא אינו חייב מדאורייתא, אך ניתן לאסור מדרבנן. ובלשון התוס' בהמשך (בשיטת הריב"א):

"אותו שפושט ידו ומכניסה או מוציאה, דכוותה בבא דרישא חייב חטאת, והכא פטור לפי שלא עשה כל המלאכה, שחיסר ממנה מעט - או עקירה או הנחה".

עקירה בלי הוצאה אינה כלום, ולא שייך לאסרה מדרבנן – "אין בה דררא דחיוב חטאת כלל", משא"כ הוצאה בלי עקירה – אין בה חיוב חטאת אבל יש בה "דררא" דחיוב חטאת, ולכן יש איסור דרבנן, כי בעצם עשה את עיקר המלאכה ורק "חיסר מעט".

יוצא ששיטת התוס' (הריב"א) היא שהגדרת מלאכת הוצאה היא "הוצאה", כלומר פעולת העברת חפץ והזזתו מרשות אחת לאחרת, מרשות היחיד לרשות הרבים (או להיפך, ואז היא נקראת "הכנסה"). עקירה והנחה אינן חלק מעצם המלאכה, אלא תנאי חיצוני נוסף, ומדרבנן ניתן לוותר עליהן. אם תשאלו, מהו אם כן תפקידן של העקירה וההנחה, ומדוע בכל זאת יש בהן צורך כדי להתחייב במלאכה מדאורייתא? יש לומר שהן כעין שיעור בעשייה. הפעולה היא העברה, וכדי להיות העברה משמעותית ומחייבת, עליה להתחיל "עמוק" בשטח רשות היחיד, ולהגיע "עמוק" לשטח רשות הרבים. גם בלי עקירה והנחה יש העברה ממקום למקום (ולכן יש איסור דרבנן), אבל צריך להעביר "הרבה", בצורה משמעותית מאד, כדי להתחייב מדאורייתא. עצם המלאכה היא ההעברה מעל הגבול, ואם חסרה העברה לרשות אחרת – חסרה המלאכה לחלוטין, וגם מדרבנן אין איסור – בלשון התוס': "אינה אלא טלטול בעלמא ואין בה דררא דחיוב חטאת כלל". אך אם המצב הוא להיפך, שיש העברה אבל חסרה עקירה או הנחה (ומן הסתם גם אם חסרו שתיהן), המלאכה עצמה התבצעה אלא שיש פטור מדאורייתא, ולכן סביר שבכל זאת יהיה איסור מדרבנן.

 

הסבר שיטת רש"י

שיטת רש"י, כנראה, היא בדיוק להיפך – כל הדגש הוא על העקירות וההנחות. מדאורייתא צריך גם עקירה וגם הנחה, ומדרבנן אסור גם אם עשה רק אחת מהן. המשנה מונה את העקירות (לגבי הנחה בלא עקירה, כבר הזכרנו שמלשון רש"י משמע שמותרת לגמרי, אך רוב המפרשים סברו שגם הנחה לחוד אסורה מדרבנן אף על פי שלא נמנתה במנין המשנה). וזהו פירושו – שמלאכת הוצאה אינה פעולת הזזה והעברה ממקום אחד לשני אלא קביעת מקום לחפץ, כלומר הענקת זהות חדשה לחפץ על ידי קביעת מקום חדש. היחס כאן הוא בדיוק הפוך ממה שהגדרנו לפי התוס' - העקירה וההנחה הן העיקר בהגדרת המלאכה. עקירה כמשמעה – עקירת הזהות הישנה של החפץ כשייך למקום זה, והנחה – היינו הענקת שם חדש לחפץ על ידי קביעתו במקום חדש. ההעברה – ההזזה – היא רק ההיכי תמצי כדי שההנחה תהיה במקום אחר מהעקירה. לפי זה, יש מקום לאסור מדרבנן עקירה לחוד או הנחה לחוד, ואפילו בלי העברה, כיון שהפעולה הבודדת עושה חצי מן העבודה של קביעת זהות החפץ כשייך למקום זה או לאחר.

כדי לסבר את האוזן, אפשר לעיין במקרה הבא. מה יהיה הדין אם אדם יעקור חפץ מרה"י ויחזיק אותו בידו, ובאותו זמן מישהו יהרוס את המחיצות שמגדרות את המקום והוא יהפוך להיות חלק מרה"ר, ולאחר מכן המחזיק יניח את החפץ באותו מקום שממנו עקר, מבלי שהוא זז כלל? לפי התוס' פשוט שלא עשה כלום, כיון שלא העביר את החפץ ממקום למקום אחר. אך לפי רש"י הרי הוא קבע זהות חדשה לחפץ בכך שעקר מרה"י והניח ברה"ר, אע"פ שלא העביר את החפץ למקום אחר. מסברא ניתן היה לחשוב שהוא יהיה חייב במקרה כזה, שבו יש עקירה והנחה ושינוי החפץ – שכעת שייך לרה"ר במקום להשתייך לרה"י. הלכה למעשה, אני מניח שהדין אינו כך, משום שגם לדעת רש"י יש צורך במעשה מלאכה, ובמקרה שלנו האדם אינו אחראי לשינוי מעמדה של הרשות, אך מקרה זה מדגים יפה את שתי השיטות וההבדל ביניהן.

לסיכום: שאלתנו היא - מהי הגדרת מלאכת הוצאה? האם היא פעולת הזזה והעברה ממקום אחד למקום אחר (מרשות היחיד לרשות הרבים, או להיפך), או שהיא שינוי מעמדו של החפץ, מחפץ השייך למקום אחד לחפץ השייך למקום אחר? אחת מן הנפקא מינות של חקירה זו נוגעת למעמדן של העקירה וההנחה לעומת פעולת התנועה. לפי הצד הראשון, שאני מייחס לתוס', העיקר הוא התנועה, כשהעקירה וההנחה אינן אלא שיעור במעשה המלאכה ולא חלקים מעצם מעשה המלאכה. לפי הצד השני, שאני מייחס לרש"י, העקירה וההנחה הן עיקרי המלאכה, כשהתנועה אינה אלא היכי תמצי לאפשר הנחה חדשה, במקום חדש, אחרי העקירה מן המקום הראשון.

בשיעור הראשון במסכת עסקנו בהגדרת הוצאה כ"מלאכה גרועה". ההסבר הלמדני לקביעה זו הוא שבהוצאה אין שינוי בסטטוס של החפצא – אין באמת יצירה, כפי שיש בכל מלאכה אחרת. השאלה שעלתה מכך היתה – מהי המסקנא?  לאחר שהתורה בכל זאת הגדירה את ההוצאה כמלאכה, איך מגדירים את אופיה למסקנא? אפשרות אחת היא להגיד שאכן גם למסקנא אין הוצאה תואמת את הגדרת המושג "מלאכה", והתורה רק מכנה אותה "מלאכה" לצורך איסורה וחיובה בשבת, למרות חסרונו של המרכיב המגדיר "מלאכה" בדרך כלל – יצירה. ביטוי בולט למסקנא זו הוא שיטת תוס' הרא"ש, שהעובדה שהוצאה היא מלאכה גרועה מסבירה למה אין איסור הוצאה ביו"ט, משום "דאינה מלאכה, וביום טוב כתוב לא תעשה מלאכה" (תוס' רא"ש ב ע"א ד"ה יציאות). משמע מכאן שכל מלאכה אחרת היא מלאכה מצד התוצאה, היצירה שבה, אך הוצאה היא מלאכה מצד הפעולה – גם ללא תוצאה. הבחנה זו תואמת את השיטה שאני מייחס לתוס' בסוגייתנו, שהוצאה מוגדרת כתנועה, העברה ממקום למקום. אך לפי השיטה שאני מייחס לרש"י יש להסביר שבהכללת הוצאה ברשימת המלאכות חידשה התורה שגם שינוי מקום הוא שינוי מעמד החפץ, כלומר – שהמקום שבו נמצא החפץ הוא מרכיב בעצם הגדרתו וזהותו. לפי זה, הוצאה היא מלאכה של שינוי זהות החפץ – מחפץ השייך למקום מסוים (רשות היחיד) לחפץ המוגדר ע"י הימצאותו במקום אחר (רשות הרבים), כמו שטוחן הוא מלאכה של שינוי זהות החפץ מגוש אחד לאבקה וכדומה, וכן בכל המלאכות האחרות.

 

יישום השיטות השונות בסוגייתנו

נחזור לסוגיא עצמה: רש"י, ע"פ שיטתו, קבע שיש איסור דרבנן בעקירה לחוד, גם בלי הנחה (והעברה). כלומר – שינוי זהות החפץ החל כבר עם עקירתו, שהיא ביטול הזהות הקודמת. הגמרא אומרת שהמשנה החשיבה במניינה דווקא את העקירות ולא את ההנחות. בתחילת השיעור דייקנו מלשונו של רש"י שהעקירות אסורות מדרבנן, אך ההנחות מותרות ולא גזרו בהן. הרשב"א (ד"ה פטור), לאחר שהביא את שיטת רש"י, כתב: "ויש מפרשים איפכא, שהנחות קא חשיב, משום שעל ידו נגמרה המלאכה, והיא עיקר המלאכה - שעל ידי הנחה אתי בהו בעלמא לידי חיוב חטאת, אבל עקירות לאו מידי קא עביד. וזה נראה עיקר" (הדברים מבוססים על דברי הרמב"ן). נראה שהרשב"א הבין את היסוד של שיטת רש"י כדפירשנו, אך טוען שאם אוסרים מדרבנן אחד מהמרכיבים – עקירה או הנחה, המועמד ההגיוני הוא הנחה ולא עקירה. הסיבה ברורה: עקירה, לפי שיטת רש"י, היא ביטול הזהות הישנה; הנחה היא קביעת הזהות החדשה. הנחה, אם כן, היא עיקר המלאכה, כלומר עיקר היצירה של משהו חדש, שזוהי הגדרת מלאכה בשבת. ואכן רש"י הסביר את העדפת עקירה על הנחה מסיבה צדדית – העוקר יכול, אם ימשיך, להגיע לידי איסור דאורייתא. אך הרשב"א מעדיף את הסיבה העקרונית – המניח מבצע את החלק היצירתי של המלאכה, משא"כ העוקר. (מלשון הרשב"א ניתן גם לדייק שהוא סובר שחצי המלאכה שאינה נמנית במניין – לפי שיטה זו, העקירה – היא מותרת ולא רק אינה נמנית, משום שעל העקירה הוא כתב "לאו מידי קא עביד", ומשמע שאין סיבה לאסור כלל.)

 

הוצאת בשר פסח

הגמרא במסכת פסחים (פה ע"ב), העוסקת באיסור להוציא מבשר קרבן הפסח מן הבית שנקבע לאכילתו ("לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה"), קובעת שכדי להתחייב בלאו זה יש צורך בעקירה והנחה, ומנמקת: "הוצאה כתיב ביה כשבת, מה שבת עד דעבד עקירה והנחה אף הכא נמי עד דעביד עקירה והנחה". רש"י שם (ד"ה דעבד) מסביר:

"כשבת, דבעינן עקירה והנחה, דעד שיניח לא נגמרה מלאכה, וגבי שבת וכל חיובי חטאת כתיב בעשותה, בעושה את כולה ולא בעושה מקצתה, והאי נמי – אף על גב דלאו בר חטאת הוא, הוצאה כי התם בעינן".

לכאורה יש להקשות: אם הצורך בעקירה והנחה בשבת נובע מהגדרת מלאכת הוצאה כיצירה חדשה, כפי שפירשנו ברש"י במסכת שבת, למה זה מחייב שגם בפסח, שבו אין צורך ב"מלאכה" ויצירה, יצטרכו עקירה והנחה?

על שאלה זו יש להשיב שמשבת למדנו מהו פירושה של המילה "הוצאה". מכיון שבשבת צריך עקירה והנחה, למדנו ש"הוצאה" משמעה – לא טלטול והעברה, אלא קביעת מקום חדש (בחוץ) לחפץ שזהותו מוגדרת כעת על פי מקומו הנוכחי (בפנים). מכיון שגם לגבי פסח השתמשה התורה במלה "תוציאו", ניתן ללמוד שגם בפסח אין איסור לטלטל את הבשר, אלא לשנות את זהותו המיקומית ולתת לו הגדרה של שייך לחוץ. ממילא יש צורך בעקירה והנחה, כי רק על ידי כך נוצרת חלות חדשה בבשר עצמו – שייכותו לפנים הבית ניתקת, והוא משתייך מעתה לחוץ. אדרבאצריך עיון לפי התוס', שמאחר שעקירה והנחה אינן חלק מהגדרת הוצאה, והן רק שיעור במעשה שבת, מהי הסברא לחייב אותו שיעור גם בפסח? וצ"ל שלפי התוס' הגמרא בפסחים מתארת גזירת הכתוב, מעין גזירה שוה – מכיון שהתורה השתמשה באותה מילה בבשר הפסח ובשבת (וכפי שתוס' בפסחים מדגישים – האיסור בשבת נלמד מן הפסוק אל יצא איש ממקומו, והיינו אל יוציא) אנו לומדים שדיני הוצאה בשבת (הכוללים את הצורך בעקירה והנחה) נוהגים גם בפסח.

 

עקירה לפני שבת והנחה בשבת

לסיום נחזור לנקודה שהעלינו בהתחלה. טענו שמפשטות לשונו של רש"י משמע שהנחה בלא עקירה מותרת, ואינה אסורה אפילו מדרבנן. מפרשים רבים לא קיבלו מסקנא זו, וטענו שרש"י מדבר רק על המניין המפורש במשנה, אך גם הנחה בלי עקירה היא איסור דרבנן. ראיה להבנה זו הביאו מרש"י מפורש (ג ע"ב ד"ה מבעוד יום), שבו נאמר שאם אדם הושיט את ידו האוחזת בחפץ לפני שבת, והניח את החפץ ברשות הרבים בשבת – אין בזה חיוב, "דלא הוי עקירה בשבת אלא הנחה לחודיה, ואיסורא דרבנן הוא דאיכא דעשה מקצתה". הנה כאן כתב רש"י במפורש שהנחה בלא עקירה נחשבת כעשה מקצתה, ופטור אבל אסור. ראיה זו טובה, אך יש לציין שמסברא ניתן לחלק בקלות בין מקרה שבו אדם אחד עקר והוציא והשני הניח, לבין המקרה בדף ג ע"ב, שבו אדם הוציא בערב שבת והוא עצמו הניח בשבת. במקרה שהמניח כלל לא עשה עקירה, אפשר שגם ההנחה שלו אינה נחשבת כקובעת זהות חדשה לחפץ, מכיון שהחפץ שהוא מתייחס אליו בא לידו בלי זהות מיקומית כלל. אך אם הוא עצמו עקר – אמנם לפני שבת – והוא מניח אחר כך בשבת, נמצא שהוא קבע את הזהות המיקומית החדשה של החפץ, ועשה זאת בשבת, משום שההנחה היא מעשה הקביעה, והכל נקרא על שם סופו. לכן השאלה מה סובר רש"י בנוגע לאחד עוקר ואחד מניח – האם לדעתו המניח עובר על איסור דרבנן, עדיין צריכה הכרע.

*

**********************************************************

*

* * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב עזרא ביק

עורך: יהודה רוזנברג, תשע"ז

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                 http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * *

 

**********************************************

מקורות לשיעור הבא בעניין

עקירת גופו

 

1. גמ' ג. "בעי מינוה רב מרבי" עד ג.' "...כרה"י לא דמיא מידו דבעה"ב". רש"י.

2. תוס' ד"ה עקירת וד"ה מאי, תוס' הרא"ש ד"ה מי וד"ה מ"ט.

3. חי' הרמב"ן ג'. ד"ה ה'ג בפר"ח ידו לא נייח (במהדורות חדשות של חי' הרמב"ן).

4. חי' הרשב"א ד"ה ה"ג ר"ח, חי' הר"ן ד"ה ידו.

5. חי' הרשב"א דף ה'. ד"ה הא, באמצע "ואינו נראה בעיני ... למעלה מעשרה פטור".