דילוג לתוכן העיקרי

ערך האחדות והשלום

ישנן שתי סיבות לכך שאנשים שואפים לחיות בשלום ובאחדות ביניהם. סיבה אחת היא פרקטית: האדם חושב שהוא אינו יכול לספק את כל צרכיו לעצמו, ואינו יכול להסתדר ולהתמודד לבדו בעולם, ולכן הוא בוחר לחיות באחדות ובשלום עם חבריו. סיבה שנייה היא דתית: האדם מבין שרק אם כל האנושות תחיה בשלום יוכלו להתגלות החכמה והצדק האלוקיים בצורתם העליונה. לכן שואף האדם לשלום, על-מנת ששמו של הקב"ה יתגדל בעולם בצורה שלמה.

הראי"ה קוק מסביר שיש הבדל תהומי בין שתי סיבות אלו. מי שמתנהג לפי הטעם הדתי צריך כל הזמן להגביר אהבה ולהוסיף אחדות בעולם, כדי ששמו של הקב"ה יוכל להתגלות בצורה שלמה יותר. לעומת זאת, אדם השואף לאחדות ממניעים פרקטיים יכול להפסיק לשאוף לאחדות ולשלום כאשר הוא מאמין שיוכל להסתדר לבדו. ללא ספק, הדבר יביא לריב ולמדון: לאחר שנים של קשר, חבר טוב לפתע מנתק את הקשרים כיוון שהוא חושב שהוא יכול להסתדר לבדו.

הגמרא בברכות (יד) מביאה את דברי רב: "כל הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל - כאילו עשאו במה, שנאמר: 'חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי בַּמֶה נחשב הוא' - אל תקרי 'במה' אלא 'בָּמָה'". הרב קוק מסביר את הקשר בין אמירת שלום קודם התפילה לבין עשיית במה: "והנה, בהיותנו על אדמתנו ונבנה בית עולמים, היה הוא המרכז ומקום האחדות. על-כן נאסרו הבמות הפרטיות, אע"פ שהיה אפשר להתאחד גם-כן ע"י הבמות בקיבוצים קטנים, אבל הבקשה הקטנה מביאה פירוד להמרכז הגדול, ותבטל אחדות האומה שרק ממנה תצא תכלית רצון ה'". כלומר, למרות שגם ליד הבמות יכולה להיווצר אחדות בין האנשים, כיוון שיש מקום מרכזי יותר, שהוא יסוד האחדות בעולם, כל מקום אחר שמתקבצים בו אנשים - אינו יכול להחזיק מעמד, שהרי הוא אינו מחובר לאחדות השלמה שבבית המקדש. לכן נאסרו הבמות לאחר שנבנה המקדש, כאשר נוסד מקום מרכזי שבו התאחד עַם ישראל.

אדם המקדים לחבירו שלום לפני התפילה - מצהיר על כך שהוא אינו מקשר את ערכי השלום והאחדות עם עבודת ה', אלא לגביו אלו הם ערכים פרקטיים החשובים כדי להסתדר בעולם. כפי שהסברנו, ערכים פרקטיים כאלו עתידים שלא להחזיק מעמד, וסופם להיחרב. בכך, דומה הקדמת שלום לפני התפילה לבניין במה - יצירת אחדות מצומצמת, המביאה בסופו של דבר לפירוד.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)