ערכין דף ו | לב מלך ביד ה'
בסוגייתנו עוסקת הגמרא בבירור הדין לגבי קבלת תרומה מנוכרי לשם בניין בית המקדש. בניסיון להסביר סתירה בין ברייתות לגבי קבלת נדבה מנוכרים, מתרץ ר' יוחנן "הא בתחילה, הא בסוף". רש"י מסביר שיש הבדל בין תחילת הבניין לסופו, משום שהסיבה לאי קבלת תרומה מנכרים אינה שייכת בסוף הבניין. הסיבה לכך שאין מקבלים נדבות מנכרים בתחילת הבניין היא משום "רפיון ידיים" – קיים חשש שמתוך שיקבלו מהם נדבה, יבואו לידי כך שיסמכו עליהם שיתנו כסף לשם בניית הבית, ואם לבסוף לא יתקבל הכסף – תדחה בניית הבית. לעומת זאת, בסוף בניין הבית מקבלים נדבה מהנכרים, משום שבשלב זה כבר אין חשש של רפיון ידים.
ברם, ניתן לקבל מנכרים רק דבר "שאינו מסויים", כלומר דבר שאינו ניכר בבניין בית המקדש. הראשונים נחלקו בהגדרת דבר שאינו ניכר. לדעת רש"י (ד"ה דבר המסויים) מדובר בדבר שניכר בפני עצמו, והימצאותו בבית המקדש היא גנאי. לדעת רבנו גרשום כל נדבה שתשמש בעצמה לבניין הבית תחשב ניכרת ואסור לקבלה מגוי, אך מותר לקבל נדבה שתימכר ודמיה יינתנו לבניין.
לדעת רש"י, הסובר שדבר הניכר הוא דבר הבולט גם לאחר הבנייה, עצים ואבנים – שאינם ניכרים בפני עצמם לאחר סיום מלאכת הבנייה – מותר לקבל מן הנכרים. לעומת זאת, לדעת רבנו גרשום גם בעצים ואבנים אסור להשתמש, שכן הם נחשבים כדבר מסויים. דברים דומים לדבריו של רבנו גרשום אומר הרדב"ז (הלכות מתנות עניים ח, ח):
"ולא אתא רב יוסף למימר דאבן או קורה לא הוי דבר מסויים, אלא אתא לומר אפי' קבע האבן או הקורה בכליא עורב שאינו לתשמיש המקדש ממש אפי' הכי הוי דבר המסויים ומחזירין".
הרדב"ז מסביר שלא רק שאיננו מקבלים עצים ואבנים לבניין המקדש ממש, אלא גם אסור לקבל אפילו עצים ואבנים שאינם לבניין המקדש עצמו אלא לתוספות מסויימות.
הגמרא מתרצת את הקושיה מכך שנחמיה ביקש מכורש לקבל עצים לבניין המקדש (הבקשה הייתה בתחילת הבניין ולא בסופו) בכך שמלכות אינה חוזרת בה מהבטחתה:
"שאני מלכותא, דלא הדרא ביה, דאמר שמואל: אי אמר מלכותא עקרנא טורי, עקר טורי ולא הדר ביה".
תירוץ הגמרא עונה על הבעיה הראשונה, מפני שבמלכות אין חשש של רפיון ידיים, שכן אם המלכות מבטיחה כסף – היא תיתן אותו. אולם תירוץ זה אינו פותר את בעיית הגנאי שיש בכך שנכרים יתרמו לבניין הבית דבר הניכר. אם נבין כפי שהסברנו בדעת רש"י, אכן אין בעיה עם קבלת העצים מכורש, אולם לרבנו גרשום אין זו תשובה מספקת.
יחד עם זאת, ניתן אולי לפרש שבמלכות יש אלמנט משמעותי נוסף מלבד העובדה שהיא אינה חוזרת בה מהתחייבויותיה. בתלמוד הירושלמי מסופר (מגילה פ"ג ה"ב):
"אנטונינוס עשה מנורה לבית הכנסת שמע ר' ואמ' ברוך אלהים אשר נתן בלבו לעשות מנורה לבית הכנסת".
אם נתייחס למלך כאדם מן השורה, שביכולתו לבחור כיצד לנהוג, יש גנאי בבניית בית המקדש בעזרת מתנותיו. ברם, אם מעשה המלך מוכתב מלמעלה, ואין לו בחירה חופשית כשאר בני האדם, אזי אולי אין בתרומתו גנאי לקודש. דהיינו, מדברי רבי "אשר נתן בלבו לעשות" משמע שההחלטה על עשיית המנורה לא הייתה של אנטונינוס אלא של הקב"ה. כך נראה גם מהפסוק במשלי (כא, א):
"פַּלְגֵי מַיִם לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה' עַל כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּוּ".
אם נבין שהפסוק קובע שלמעשה ליבו של המלך ביד הקב"ה, ממילא אין המלך בכלל של "לא לכם ולנו" – הנדבה אינה מיוחסת למלך, ולכן אין זה גנאי.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)