דילוג לתוכן העיקרי

ערכין דף טז – תוכחה בענווה

בהמשך לסוגיה הארוכה העוסקת באיסור לשון הרע ובחומרתו, דנה הגמרא בדף טז עמוד ב במצות תוכחה. בפרשת קדושים נאמר:
"לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא".
רש"י בפירושו לחומש מצטט מן הגמרא בסוגייתנו:
"ולא תשא עליו חטא – לא תלבין את פניו ברבים".
מצות התוכחה באה כדי להיטיב עם הזולת, ולהאיר את עיניו על כך שנוהג שלא כדין. דווקא משום כך, חשובה מאוד הזהירות בכבודו של הזולת, והימנעות מפגיעה שתתקבל כפגיעה אישית, ותגרור אי נעימות או שנאה.
האדם בטבעו מתקשה לקבל ביקורת. כאשר אדם מותח ביקורת על זולתו, ומעיר לו על מעשיו, התגובה הכמעט מיידית היא התגוננות. כידוע, ההגנה הטובה ביותר היא התקפה, ואף על כך עמדו חכמים בסוגייתנו:
"תניא, א"ר טרפון: תמה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו טול קיסם מבין עיניך, אמר לו טול קורה מבין עיניך".
מקבל התוכחה תוקף את המוכיח על כך שהוא עצמו צריך לתקן דרכיו, ואם כן, נמצא שהתוכחה כלל לא הועילה, ואדרבה, הוסיפה שנאה או מתיחות בין בני ישראל. ואמנם, כבר אמר החכם מכל אדם:
"אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ".
המוכיח נדרש להעריך נכונה את העומד מולו, ולצפות האם התוכחה תיפול על אוזניים קשובות ולב פתוח. התנאי הבסיסי לכך נזכר אף הוא בסוגייתנו:
"בעא מיניה רבי יהודה בריה דר' שמעון: תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה, הי מינייהו עדיפא?... ענוה גדולה מכולם".
המפתח למצות תוכחה הוא הענווה. פעמים רבות קורה שאדם מסופק האם יש מקום להוכיח את הזולת, או שמא התוכחה לא תתקבל כראוי. הגמרא קובעת כי "ספק תוכחה לקולא": מוטב לבחור במידת הענווה, ואפילו שלא לשמה, והעיקר שלא יגיעו הדברים לידי מתיחות או שנאה בין המוכיח ובין זה שמוכיחים אותו.
הרמב"ם הביא את פרטי מצות התוכחה בפרק ו' מהלכות עדות, יחד עם מצוות אחרות הנוגעות לכבוד הזולת ושלום החברה. השולחן ערוך לא עסק בפירוש במצות תוכחה, אך הדברים נזכרו אגב אורחא. הגמרא במסכת ביצה מספרת על מנהג לאכול בערב יום הכיפורים עד לשקיעה ממש. מנהג זה מבטל את דין "תוספת עינוי", הדורש להתחיל את התענית מעט לפני השקיעה. אף שלדעת רבים דין תוספת עינוי הוא דין דאורייתא, קובעת הגמרא שאין להוכיח את המבטלים אותו, שהרי מן הסתם לא ישמעו לתוכחה, ועל כן מוטב שיהיו שוגגים, ואל יהיו מזידים. השולחן ערוך (אורח חיים, סימן תר"ח סעיף ב') הביא הלכה זו מן הגמרא בביצה, והרמ"א על אתר הרחיב את היריעה בענייני תוכחה:
"ואם יודע שאין דבריו נשמעין, לא יאמר ברבים להוכיחן, רק פעם אחת, אבל לא ירבה בתוכחות מאחר שיודע שלא ישמעו אליו; אבל ביחיד חייב להוכיחו עד שיכנו או יקללנו".
הרמ"א מקבל את הדעות המחמירות בסוגייתנו, הדורשות תוכחה בכל מחיר, ואפילו אם תעורר את חמתו של זה שמוכיחים אותו (אמנם, ראה בביאור הלכה שם, בשם ספר החינוך, שאין הכוונה שיכנו או יקללנו בפועל, אלא שיכעס על המוכיח ברמה העשויה להוביל לכעס או לקללה). המפרשים על אתר עסקו בהיבטים שונים ומגוונים של הנושא. נסתפק באזכור הערה אחת מדברי הביאור הלכה על אתר (בשם החיד"א ב"ברכי יוסף"), המשתלבת באמור לעיל:
"דעד כאן לא אמרינן דבדבר המפורש בתורה צריך למחות אף שיודע שלא יקבלום היינו רק כשידינו תקיפה על העוברים למחות בהם בחזקת היד אבל כשאין בידינו כח להפרישם אין מחויב להוכיחם כיון שיודע שלא יקבלום".
הביאור הלכה מתייחס לתופעה המצערת של רבים הפורקים מעליהם עול תורה ומצוות, וכלל אינם נכונים לקבל תוכחה. האם נכון להוכיח אותם בכל מחיר, ולהתעמת איתם בנושא? יש מן האחרונים שקבעו שבפורקי עול לא קיימת מצות תוכחה, שהרי אם הם מואסים במצות התורה – בטל מעליהם גדר "אחיך". אך פירוש זה קשה וכואב ביותר, שהרי קיימא לן "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא", ולעולם הוא אחינו.
ובכן, מציע הביאור הלכה, יש להפקיע את מצות התוכחה באלה שלא ישמעו מחמת שיקול עקרוני יותר. מצות התוכחה אמורה להוסיף טהרה וקדושה בעם ישראל – איש את רעהו יעזורו, וישיבו זה את זה מעוון. אם ברי שמצות התוכחה לא תשיב את הלז בתשובה, אלא רק תוסיף שנאה ודכדוך, היא מיותרת לחלוטין, שכן היא מחטיאה את מטרתה. ההחלטה האם להוכיח מוכרחת לבוא מתוך שיקול דעת, מתוך אהבת הזולת, ומעל לכל – מתוך ענוה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)