דילוג לתוכן העיקרי

ערכין | דף כג | מסדרין בערכין

הפרק השישי במסכת ערכין עוסק באדם שאיננו מסוגל לשלם את מלוא הסכום שהתחייב להקדש. המשנה קובעת שאף שההקדש רשאי לגבות מנכסיו של המקדיש אם הוא איננו מסוגל לשלם, חובה להשאיר לו את צרכיו הבסיסיים:
"נותנין לו מזון שלשים יום וכסות שנים עשר חדש, מטה מוצעת וסנדליו ותפליו... אם היה אומן – נותן לו שני כלי אומנות מכל מין ומין".
המשנה מתייחסת לשני גורמים: האחד – צרכים אנושיים בסיסיים כמזון ולבוש; והשני – כלי מלאכה לאומן. הגמרא על אתר מסבירה:
"מאי טעמא? דאמר קרא: 'ואם מך הוא מערכך' – החייהו מערכך".
מצד סדר הדברים בגמרא נראה שהגמרא מסבירה כאן את טעמה של ההלכה הראשונה במשנה: אף שניתן לגבות מאדם את רכושו עבור הערך שהתחייב לו, סוף סוף יש להחיותו, דהיינו להעניק לו צרכי מחיה בסיסיים.
ניתן לפרש שהדברים מוסבים גם על ההלכה השנייה שבמשנה. ידועים דברי הרמב"ם בסוף הלכות מתנות עניים (פרק י), שם קבע שמונה מעלות בצדקה, והמעולה שבכולן:
"מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך".
מן הכתוב "והחזקת... וחי עמך" לומד הרמב"ם כי חובה לתמוך בפרנסתו של הנזקק, כדי שיוכל לפרוע את חובותיו ולהתפרנס בכבוד. אפשר שכך הוא גם בנידון דידן: אם נגבה מן החייב את כלי אומנותו, הוא יישאר חייב לעולם, אך אם נשאיר בידיו את אותם כלי אומנות – נשמור על האפשרות שהוא יוכל להתחזק במלאכה, ולפרוע את חובו להקדש. זהו, למעשה, עומק הציווי "החייהו", אשר נזכר בסוגייתנו.
סדר הגבייה הנזכר במשנה, הדורש להשאיר בידיו של אדם צרכים בסיסיים, מכונה בלשון חז"ל "מסדרין". אותו סידור זכה לדיון נרחב בראשונים ובפוסקים, לאור הסוגיה במסכת בבא מציעא (קיג-קיד). בגמרא שם נאמר:
"תני תנא קמיה דרב נחמן: כדרך שמסדרין בערכין – כך מסדרין בבעל חוב".
הגמרא מתלבטת האם לקבל קביעה זו להלכה, ונחלקו ראשונים בדבר. רבינו תם סבור שהדברים לא נפסקו להלכה, אך הגאונים, הרי"ף, הרמב"ם והשולחן ערוך הביאו את הדברים להלכה. ובכן, הכללים הנקבעים בסוגייתנו לגבי סדר גביית ההקדש מן המקדיש רלוונטיים גם ביחס למלוה המבקש לגבות את חובו מן הלווה.
פרטי הדין בעניין "מסדרין" רבים, ומצויים בשולחן ערוך ובמפרשיו; ראה חושן משפט סימן צז. נזכיר הלכה אחת, הנוגעת לאחד החפצים הנזכרים במשנה – התפילין. בעל "שפת אמת", בפירושו לסוגייתנו, כתב:
"צריך עיון הטעם, ואם כל המצוות משיירין לו כשיש לו לולב ושופר או דוקא תפלין דהוי כמו מלבוש".
ספקו של השפת אמת נוגע למחלוקת מעניינת בין הפוסקים. הטור (חושן משפט סימן צז) כתב:
"וכתב ה"ר יהודה ברצלוני אפילו אם הוא תלמיד חכם ותורתו אומנתו אין מניחין לו ספריו... ולא אמרו שנותנין לו תפילין אלא שהן דרך מלבוש ומצוה המיוחדת לגופו וכשם שנותנין לו כסותו כך נותנין לו תפילין".
הבית יוסף על אתר מצטט דעות חולקות בראשונים, המאפשרות להותיר בידי הלמדן את ספריו. מחלוקת זו עשויה להיות מוסברת בשתי דרכים:
א. ניתן לתלות את המחלוקת בספק שהעלה השפת אמת: לדעת רבינו יהודה מברצלונה מותירים בידי החייב תפילין בלבד, ואילו לדעת החולקים עליו – מותירים בידיו כל צרכי מצוה, ובכלל זה לולב, שופר וספרי לימוד.
ב. ניתן להציע שהחולקים על רבינו יהודה מתבססים על העובדה שמדובר על תלמיד חכם ש"תורתו אומנותו". כאמור לעיל, כל בעל מלאכה זכאי לשמור על כלי אומנותו, ומכאן ניתן לומר שגם תלמיד חכם רשאי להותיר בידיו את ספריו. כפי שראינו לעיל, אין נוטלים כלי אומנות שהרי חובה "להחיות" את החייב. ניתן לומר שאם מדובר על תלמיד חכם אמיתי, חייו אינם חיים בלי ספרי תלמודו, ואין לנוטלם בעד החוב, אף אם נוטלים ממנו צרכי מצוה אחרים כלולב או שופר.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)