ערכין דף כז – אמירתו לגבוה

  • הרב ירון בן צבי
שדה אחוזה שהוקדש בזמן שהיובל אינו נוהג – נפדה. אופן הפדיון דומה למכירה פומבית: הגזבר מכריז שהשדה עומד לפדיון, וההצעה הגבוהה ביותר מתקבלת. במשנה שבסוגייתנו אנו למדים שאם אדם הציע ערך כספי מסויים ולאחר מכן חזר בו, הוא משלם את ההפרש בין הצעתו למחיר בו נפדה השדה בסופו של דבר, כדי לא להפסיד את ההקדש:
"אמר אחד: הרי היא שלי בעשר סלעים, ואחד אומר: בעשרים, ואחד אומר: בשלשים, ואחד אומר: בארבעים, ואחד אומר: בחמשים, חזר בו של חמשים – ממשכנין מנכסיו עד עשר".
מדברי המשנה עולה שיש ממש בהכרזתו של האדם שהוא מוכן לשלם סכום כסף מסויים עבור השדה, ואמירתו מחייבת אותו בתשלום. השאלה המתבקשת היא – כיצד נוצר חיוב זה? הרי בדיני מקח וממכר הכסף עצמו אינו מבצע את פעולת העברת הבעלות; יש צורך במעשה קניין ממשי (כגון משיכה, מסירה או הגבהה) לשם כך!
בדיני ממונות, כאשר אדם התחייב לעשות עסקה ושילם מקצת הכסף, אם הוא חוזר בו – הוא מקולל בקללת 'מי שפרע'. במצב בו לא שולם אף מקצת הכסף, לא נאמר 'מי שפרע' אלא רק ש'רוח חכמים אינו נוחה הימנו'. ההסבר להבדל הוא בכך שמדין תורה מעות יוצרות חלות של מכר, ולכן יש לחץ גדול יותר על האדם כדי שלא יחזור בו מדבריו. מכל מקום, לא מוציאים מידו שום ממון ולא ממשכנים את נכסיו בעקבות התחייבותו לעסקה. אם כן, מדוע בשדה אחוזה המקרה שונה, וכיצד ניתן להוציא כסף מידיו של האדם אשר 'רק' התחייב לשלם סכום כסף מסויים וחזר בו?
ניתן להסביר זאת על פי מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש (קידושין כח ע"ב), האם מדין תורה יש בכוח הכסף להחיל העברת בעלות במטלטלין. לדעת רבי יוחנן כסף קונה מטלטלין מהתורה, וחכמים ביטלו את יכולתו של הכסף לקנות ובמקומה תיקנו את מעשי הקניין השונים. לעומת זאת, לדעת ריש לקיש כסף אינו קונה מטלטלין גם מדין תורה.
על פי דברי רבי יוחנן נסביר שאמנם חכמים ביטלו את פעולת הכסף בכל הנוגע לקנייני הדיוט, אולם בכל הנוגע להקדש הם לא שינו את דין התורה. את דברי ריש לקיש נתקשה להסביר באופן זה, אולם ניתן להסביר אותם כפי שהצענו בעיון לדף כ  – בהקדש הכסף קונה מכיון שהכל שייך לקב"ה, כפי שנאמר בתהילים (כד, א):
"לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ".
מכיון שהכל ברשותו של הקב"ה, בכל מקום שבו נמצא ההקדש מועיל הכסף כדי לקנות אותו ב'קניין חצר'. ממילא, במקרה המדובר במשנתנו, אמנם לא נעשתה פעולת תשלום, אך האמירה היא כקנין גמור במטלטלין (קידושין כח ע"ב):
"רשות הגבוה – בכסף, ורשות ההדיוט – בחזקה. אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט".
במשנה זו אנו למדים שכשם שמסירה היא מעשה של העברת בעלות המועיל במטלטלין, כך אמירה מועילה להעביר בעלות להקדש. ברם, אין כל הסבר מדוע אמירה בלבד מועילה. יתכן שמרגע שאדם התחייב להקדש, בעצם אמירתו הוא כאילו כבר הוציא כסף זה, או אולי אפילו הפקיר אותו, ומשום שהכל שייך לקב"ה – נעשה כסף זה הקדש.
בשולי הדברים נוסיף כי הרשב"ם (בבא בתרא קלג ע"ב ד"ה ולא תשיימה את) לומד דין את הדין של 'אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט' מהכתוב בויקרא (כז, יד):
"וְאִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ לַה' וְהֶעֱרִיכוֹ הַכֹּהֵן בֵּין טוֹב וּבֵין רָע כַּאֲשֶׁר יַעֲרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן כֵּן יָקוּם".
וכן מהכתוב בדברים (כג, כד):
"מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה' אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ".
לשיטתו, אמירה מספיקה לשם העברת בעלות מחזקת האדם להקדש מדין תורה.