ערכין | דף כח | אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו

המשנה בסוגייתנו אוסרת על האדם להחרים את כל נכסיו:

"מחרים אדם מצאנו ומבקרו ומעבדיו ומשפחותיו הכנענים ומשדה אחוזתו, ואם החרים את כולם – אינם מוחרמים, דברי ר"א.
א"ר אלעזר בן עזריה: מה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו, על אחת כמה וכמה שיהא אדם חס על נכסיו".

הגמרא אומרת שסברתו של ר' אלעזר בן עזריה, שמקשר את האיסור להחרים את כל הנכסים לאיסור לבזבז חלק גדול מדי מממונו של אדם לצורך מצוה, אינה מוסכמת:

רש"י מסביר שגם ר' אליעזר מסכים שניתן ללמוד מחרם לשאר צרכי מצוה, וגם בהם נוהג הדין שאסור לאדם לתת את כל נכסיו, אולם הוא חולק על ראב"ע לגבי השיעור שאותו מותר לתת:

"ר' אלעזר בן עזריה אית ליה דרבי אילא, דהא אתא לאשמועינן שיהא אדם חס על נכסיו.
ר"א לית ליה דרבי אילא, דאי בזבז טובא לא איכפת לן, אלא ששייר לעצמו קצת דומיא דחרם".

יתכן שמחלוקתם של ר"א וראב"ע תלויה בשאלה מהו יסוד האיסור להחרים את כל הנכסים. ראב"ע סובר שהאיסור נועד למנוע מהאדם לאבד את כל ממונו ולהגיע עד פת לחם, מפני שהתורה חסה על ממונו של האדם. כך משמע מלשונו של ראב"ע כפי שהיא מובאת בתוספתא, בשינוי קל ממשנתנו: "אין אדם רשאי להחרים את נכסיו, שחס המקום עליו".

על פי הבנה זו ברור כי למרות שהתורה קובעת גבול שאותו אין לעבור – החרמת כל נכסיו של האדם, הרי שרוח הדברים היא שעל האדם לגלות אחריות ולהימנע מבזבוז כל רכושו, ולכן יש לקבוע גבול נוסף, שירחיק את האדם מהגעה למצב שבו יצטרך לבריות עקב בזבוז כספו.

לעומת זאת, את דעת ר' אליעזר ניתן להסביר לאור הדמיון בין הדין המופיע במשנתנו לדינים המופיעים במשנה במסכת חלה (א, ט):

דינים אלו נלמדים מכך שלגבי תרומה וחלה אמרה התורה שיש להפריש את ה"ראשית", ו"אין ראשית אלא שיש אחריה אחרית" (תוספתא חולין י, ד).

נראה שכוונת הדברים היא שההפרשה אינה נחוצה רק לצורך עצמה, אלא הופכת את האדם לשותף, כביכול, לקב"ה בנכסיו. לכן אסור לאדם להחרים את כל רכושו, משום שאם יעשה זאת – הרכוש לא יהיה משותף בין האדם והקב"ה, אלא של הקב"ה בלבד.

הבנה זו יכולה להסביר גם את הדין הנוסף המובא בגמרא בשם רבי אליעזר:

ר"א קובע שגם החרמת כל הנכסים מסוג מסוים – כל הבהמות, כל העבדים או כל השדות – אסורה. לפי ההבנה שהצענו בדעת ראב"ע אין סיבה לאסור על האדם להחרים סוג מסוים של נכסים, אם יש לו נכסים אחרים שמהם הוא יכול להתפרנס. אולם אם מטרת החרם היא לאפשר לאדם ליהנות מנכסיו "יחד" עם הקב"ה – הרי שהחרמת כל נכסיו, גם אם מדובר על נכסים מסוג אחד בלבד, אינה משיגה מטרה זו. סוף סוף, האדם אינו כאוכל משולחנו של הקב"ה, שהרי לקב"ה שייכים כל הנכסים מסוג אחד, ולאדם – כל הנכסים מסוג אחר.

אולם ניתן להסביר את הדברים באופן אחר: אדם המחרים את כל רכושו עלול לעשות זאת בגלל חוסר הערכה לרכוש, ולא רק מאהבת ה'. אדם כזה דומה לאדם ש"מקדיש שדהו מפני רעתה", ומעשיו אינם מוכיחים את אהבתו לקב"ה. לעומת זאת, אדם המותיר אצלו מקצת נכסיו מוכיח שהוא מכיר בערכם של הנכסים, ולמרות זאת הוא בוחר לתת חלק מהם לה'. יתכן שגם החרמת סוג מסוים של נכסים עשויה ללמד על כך שהאדם אינו מעריך כראוי סוג זה של נכסים, ולכן הוא מוכן להחרימם, אך לוּ היו הנכסים חשובים בעיניו – לא היה מחרים מהם לקב"ה.