ערכין דף כט – גאולת שדה אחוזה בתוך שתי שנים למכירתו

  • יהודה רוזנברג
אדם המוכר את שדה אחוזתו יכול לגאול אותה אפילו בעל כרחו של הקונה, אך יכולת זו מוגבלת – ניתן לגאול את השדה רק לאחר שחלפו שתי שנים מיום המכירה. לכאורה דין זה נועד להגן על הקונה, ולספק לו ביטחון מסוים שהשדה שקנה תישאר אצלו למשך פרק זמן מספיק כדי שיוכל לזרעה ולפתחה, בלא לחשוש שמא המוכר ישיג כסף ויגאל אותה, והוא יפסיד את העמל והכסף שהשקיע בפיתוח השדה.
טעם זה היה מספיק כדי למנוע מהמוכר לגאול את השדה בעל כרחו של הלוקח, אולם סוגייתנו מרחיבה את הדין, וקובעת שלא רק שהמוכר אינו יכול לגאול בעל כרחו של הלוקח – הוא גם אינו יכול לגאול בהסכמת הלוקח. יתרה מזאת – גם על הלוקח מוטל איסור להחזיר את השדה לבעליה, אף שהוא חפץ בכך:
"איסורא נמי איכא, דאפילו קרקושי זוזי נמי אסור.
ולא מיבעיא מוכר, דקאי בעשה, דכתיב 'במספר שני תבואות ימכר לך', אלא אפילו לוקח נמי קאי בעשה, דבעינן 'שנים תקנה' וליכא".
הגמרא לומדת מן הביטויים "שני תבואות ימכור לך" ו"שנים תקנה" שהמכירה חייבת להתקיים לכל הפחות שנתים, והאיסור נוגע לשני הצדדים – המוכר והקונה. נראה שסוגייתנו מחדשת שישנו רובד נוסף באיסור: האיסור לא נועד רק כדי להגן על הלוקח, אלא גם להרתיע את המוכר, ולמנוע ממנו למכור את שדהו בפזיזות, מתוך מחשבה שלכל היותר – יוכל לגאול אותה לאחר זמן, אם יתחרט. מכירת שדה האבות נחשבת בעיני התורה כמעשה בעייתי, שיש לעשותו רק בדלית ברירה (כפי שאמר נבות לאחאב: "חָלִילָה לִּי מֵה' מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ"), והתורה מבקשת להבהיר למוכר שמכירת שדהו היא פעולה שלפחות במידה מסוימת – אין ממנה דרך חזרה. מי שמוכר את שדהו מפסיד לכל הפחות שתי שנים מלאות, שבהן לא יוכל לחזור לשדה אבותיו.
יתכן גם שאיסור הגאולה בתוך שתי שנים מבוסס על שני היסודות: גם הגנה על הקונה, וגם הרתעה כלפי המוכר. אפשר שטעמו הכפול של האיסור הוא שמוביל לכך שישנן שתי הגדרות לפרק הזמן שבו לא ניתן לגאול:
א. "שני תבואות" – השנתים הנדרשות לצורך גאולת הקרקע חייבות לכלול שתי שנים הראויות להצמיח תבואה, ולכן שנת שמיטה, או שנה שבה היתה מכת שידפון או ירקון – אינן נכללות במניין השנים. דרישה זו נובעת מהצורך להגן על הקונה, שיוכל לסמוך על השדה שאותה הוא קונה ולהיות בטוח שיפיק ממנה לפחות תועלת מסוימת.
ב. גם אם הקונה קיבל את הקרקע בתקופת הקציר, כשהיא מלאה תבואה, אי אפשר לגאול לאחר פחות משתי שנים מלאות, אף שיתכן כי הקונה יאכל בזמן זה שלוש תבואות. הצורך בפרק זמן זה נועד להרתיע את המוכר, שידע שבכל מקרה הוא יפסיד את שדה אבותיו למשך תקופה של שנתים לפחות, ללא אפשרות לקיצור משך הזמן.
אם נקבל כיוון זה, נוכל לומר שהאיסור המוטל על המוכר נובע מהצורך בהגנה על הקונה, ואילו האיסור על הלוקח נובע מהצורך להרתיע את המוכר. כך נראה גם מן הפסוקים – לגבי איסורו של המוכר נאמר "במספר שני תבואות ימכור", ואילו לגבי איסורו של הקונה נאמר "במספר שנים... תקנה".
אם כנים דברינו, יתכן שלאחר שתי שנים, אף שאחת מהן היתה שנת שידפון וכדו', שאינה עולה מן המניין, מותר לגאול בהסכמת הלוקח – הטעם של הגנה על הקונה אינו שייך משום שהוא מוכר מרצונו, והטעם של ענישת המוכר אינו שייך משום שכבר חלפו שתי שנים מלאות.
[אמנם, ניתן לחלוק על ההבחנה שהצענו, ולטעון שגם מצד הקנס המוטל על המוכר יש צורך שהשנים שבהן הוא אינו יכול לגאול תהיינה שנים בעלות משמעות כלכלית, כדי שהפסדו יהיה ברור וּודאי, אך לענ"ד נראה כמו שהצענו.]
נפק"מ נוספת עשויה לעלות בנוגע ליכולתם של קרובי המוכר לגאול את השדה: הגרי"פ פערלא, בביאורו לספר המצוות של רס"ג (מצוה מ), כותב שהאיסור שמטרתו לקנוס את המוכר אינו שייך לגבי הקרובים, שלא מכרו בעצמם את השדה, ולכן אין לקנסם. על פי דברינו, יתכן שהקרובים יוכלו לגאול בהסכמת הלוקח, שהרי במקרה כזה לא שייך גם הטעם של הגנה על הלוקח.
[בשולי הדברים נוסיף שהרמב"ם לא הזכיר את הדין המופיע בסוגייתנו, ואכמ"ל.]