ערכין | דף כ | הקדשה בלשון עתיד

משנתנו עוסקת במקרים בהם הדבר אותו נדר האדם מת או אבד:

כדי להחיל קדושה על בעל חיים או חפץ, הבעלים צריך להבהיר שכוונתו להחיל את הקדושה על החפץ. במקרה המובא במשנתנו, הנודר נראה כמציין עובדה – שבעל חיים מסויים הוא עולה, אולם המשנה מלמדת אותנו שגם במקרה כזה ההקדש חל.

דברי המשנה טעונים בירור – מאיזו סיבה חל ההקדש במקרה זה? הרי כדי להחיל נדר יש צורך בהתחייבות של הנודר לעשות מעשה מסויים, ובמקרה זה אין כל התחייבות אלא רק מעין הכרזה על מצב נתון. שאלה זו מתעצמת לאור הסוגיה בגיטין (לב ע"א), שבה נאמר שניתן לבטל גט בלשון עתיד בלבד:

משמעות הלשונות הראשונים היא שהגט יהיה בטל מרגע זה ואילך, ולכן לשונות אלו מועילים לבטל את הגט. לעומתם, משמעות הלשונות האחרונים היא שהגט כבר בטל קודם לכן, ולכן אין זה מועיל לבטל הגט, משום שלמעשה – הגט לא בּוּטל מעולם.

יתכן שהיכולת להחיל קדושה על ידי נדר גם ללא שימוש בלשון עתיד נובעת מהקשר בין נדר לדין "שויא אנפשיה חתיה דאיסורא". בהסבר דין "שויא אנפשיה", המאפשר לאדם לקבוע כי דבר מסויים אסור עליו, היו מן האחרונים שהבינו שזוהי נאמנות מיוחדת שנתנה התורה לאדם, מעין דין עדות, אולם היו שהבינו שהדין מבוסס על דין נדר – אדם יכול להחיל על עצמו זהות מסוימת, הכרוכה באיסור של דברים מסוימים, וכך לאסור על עצמו את אותם דברים (הדיון בעניין זה מובא בקצות החושן לד, ה).

אפשרות אחרת היא שהנדר נחשב כהודאה של הבעלים, מעין "הודאת בעל דין", הגורמת לחיובו בהבאת קרבן.

הסבר אפשרי נוסף הוא שעקרונית הכול שייך לקב"ה, והוא נתן לבני האדם רשות בבריאה, כפי שכתוב בתהילים (כד, א):

כך ניתן להסביר גם את דברי הגמרא שאמירה לגבוה כנתינה להדיוט. עצם ההסתלקות של האדם מועילה כהקדשה, ואין צורך בקניין לגבוה.