דילוג לתוכן העיקרי
הלכות מטבח -
שיעור 7

ערלה | 2

קובץ טקסט
א. חישוב שנות העץ
העץ נחשב לערלה במשך שלוש שנים, אבל חישוב השנים לעניין זה איננו שלוש שנים משעת נטיעת העץ, אלא חישוב מורכב יותר; יתכן שיעברו פחות משלוש שנים מעת נטיעת העץ והעץ יסיים כבר את שנות ערלתו, ויתכן שיעברו יותר משלוש שנים משעת נטיעת העץ והוא עדיין יחשב ערלה. באופן בסיסי מתחילים למנות את שנות הערלה מא' תשרי, שהוא ראש השנה לנטיעה[1], ובגמרא (ט:) יש פירוט של חישוב זה:
א. שנות הערלה נספרות מזמן הקליטה של הנטיעה בקרקע, ולא מזמן הנטיעה. בגמרא ישנן כמה דעות בשאלה מהו משך זמן הקליטה של נטיעה - יום, שבועיים וחודש. הרא"ש (ראש השנה, א', ב) הרמב"ם (מעשר שני, ט', ח) והרי"ף (ב: באלפס) הכריעו ששבועיים, וכן פסק השו"ע (יו"ד, רצ"ד, ג). אמנם, כבר העיר החזו"א (דיני ערלה, אות ו') שאם רואים שהנטיעה נקלטה קודם לכן או מאוחר יותר - אז זמן זה הוא הקובע.
ב. ניתן להחשיב שנה חלקית כשנת ערלה מלאה, והמינימום הדרוש לשם כך הוא שלושים יום, בתוספת זמן הקליטה, לפני ראש השנה. דהיינו, עץ שנטע בט"ז באב (לפי הפסק שזמן הקליטה הוא שבועיים) יחשב לבן שנה כאשר יגיע ראש השנה שמייד לאחר מכן, למרות שלמעשה הוא בן 44 יום בלבד; ואילו עץ שנטע בי"ז באב יחשב לבן שנה רק בראש השנה שלאחר מכן, שנה ו-13 יום לאחר הנטיעה.[2]
ג. גם לאחר שהסתיימו שנות הערלה בראש השנה, הפירות עדיין נחשבים כערלה עד ט"ו בשבט. מצאנו בראשונים שתי פרשנויות שונות לחידוש זה. דעה אחת (בעל המאור ור"ן [באלפס, שם], רשב"א, ריטב"א [שם]) סוברת שכל אילן שחנט בין ראש השנה לבין ט"ו בשבט נחשב עדיין לגידול של השנה שעברה, ולכן לא ניתן לומר שנסתיימה שנת האילן קודם זמן זה. דעה שנייה (רמב"ם [מעשר שני, ט', ח - יג] ראב"ד [שם, יא], ר"ח ומאירי [שם]) היא שיש לחכות עד ט"ו בשבט רק כאשר העץ נטע סמוך לראש השנה, כמבואר לעיל - השנה הראשונה לחישוב שנות הערלה נמשכה למעשה חודש בלבד (מזמן הקליטה), והצורך לחכות עד ט"ו בשבט הוא מעין השלמה לזמן החסר.
ישנן כמה השלכות למחלוקת זו:
א. מקרה בו נטיעה נקלטה פחות משלושים יום לפני ראש השנה. לדעת הרמב"ם, בראש השנה הרביעי לאחר הנטיעה מסתיימות שנות הערלה, ולדעת הריטב"א וסיעתו צריך להמתין עד ט"ו בשבט.
ב. מקרה בו עץ נטע בין א' תשרי לבין ט"ו בשבט. לרמב"ם וסיעתו מונים יום ליום מיום הקליטה,[3] ואילו לריטב"א וסיעתו יצטרכו להמתין עד ט"ו בשבט.
הרא"ש (סוף הלכות ערלה) כתב שאין לכך השלכה מציאותית, כיוון שפירות למעשה לא חונטים בין ראש השנה לבין ט"ו בשבט. אולם, בארץ יש מינים שחונטים לפני ט"ו בשבט, כגון שסק ולימון (העוברים תהליך להקדמת החנטה), וכמו כן הדבר מצוי דרומית לקו המשווה (כרם ציון, גאון צבי, הלכות ערלה, ט'; הר צבי, יורה דעה, כ"ט; מעדני ארץ, תרומות, ט', ז).
השו"ע (רצ"ד, ה) הביא את שיטת הרמב"ם בסתם ואת הדעה הראשונה הוא ציין כ"יש אומרים", ועל פי כללי הפסיקה המקובלים משמעות הדבר היא שהוא פוסק כרמב"ם. החזו"א (דיני ערלה, אות ה', ו) פסק שבארץ ישראל יש לנהוג כדעה השנייה לחומרא[4], ובכל המקרים להמתין לאחר מניין שלוש השנים עד לט"ו בשבט.
ב. הברכה, הרכבה והעברת שתילים
גם לאחר שעברו שנות הערלה, יש פעולות מסויימות הנעשות בעץ הגורמות לכך שהעץ נחשב כנטיעה חדשה, ויש לספור מחדש את שנות הערלה. בפעולות אלו העץ איבד את יכולת הקיום העצמאית שלו ולאחר מכן היא הוענקה לו מחדש, ולכן הדבר נחשב לנטיעתו מחדש, כפי שנפרט.
העברת שתיל או עץ
המקרה הראשון שנדון בו הוא העברה של עץ או שתיל ממקום למקום:
אילן שנעקר והסלע עמו, שטפו נהר והסלע עמו: אם יכול לחיות - פטור,[5] ואם לאו - חייב.[6] נעקר הסלע מצדו, או שזעזעתו המחרישה, או שזעזעו ועשאו כעפר: אם יכול לחיות - פטור, ואם לאו - חייב.
(ערלה, א', ג).
ברטנורא ביאר שהעפר סביב השורשים קרוי סלע: אם העץ יכול לחיות מהעפר שנעקר איתו - הוא פטור מערלה; אך אם הוא זקוק לעפר נוסף, אז הוא נחשב כנטיעה חדשה, וחייב בשלוש שנות ערלה. אם כן, היסוד הוא שאם במעבר העץ איבד מיכולת הקיום העצמאית, אז צריך לספור מתחילה שנות ערלה, וכן פסק השו"ע (רצ"ד, יט - כ).[7] כמה זמן נדרש מהאילן להחזיק מעמד עם העפר שנעקר איתו (ה"סלע") בכדי שלא למנות שוב את שנות הערלה? החזו"א (ערלה, ב', יב; דיני ערלה, יח) סובר שאין צורך שהוא יחיה שלוש שנים ללא נטיעה מחדש, אלא די בכך שהוא יוכל לשרוד עד שייקלט מחדש. האגרות משה (יו"ד, קפ"ה) מוסיף שגם במקרה בו כיסוי גוש העפר הכרחי לצורך שרידה של העץ, העץ פטור מערלה, והגרש"ז (מנחת שלמה, ס"ט) מחדש שהפטור קיים אף אם העץ לא ישרוד ללא זיבול. אולם, הפתחי תשובה (רצ"ד, יג) החמיר, ולדעתו העץ צריך לחיות שלוש שנים ללא נטיעה מחדש.[8]
עציץ נקוב ואינו נקוב
עציץ נקוב חייב בערלה מדאורייתא, ואילו עציץ שאינו נקוב חייב מדרבנן, ולכן אם מעבירים שתיל מעציץ שאינו נקוב לקרקע, יש למנות את שנות הערלה מחדש. אולם, יש אפשרות לגדל שתיל בעציץ ולהעבירו לקרקע מבלי למנות שוב שלוש שנות ערלה; יש לכך כמה פרטי דינים, שיסודם הכללי הוא שהשתיל צריך לינוק מהקרקע כאשר הוא בעציץ, ושהאפשרות שלו להמשיך לחיות לא תתבטל במעבר.[9]
הברכה והרכבה
ישנה סתירה בין הספרא (קדושים, פרשה ג') לבין התוספתא (ראש השנה, א', ז; הובאה בגמרא, ראש השנה, ט:) בשאלה האם הברכה[10] והרכבה מצריכים למנות שוב לערלה. ביישוב הסתירה רבו התירוצים בראשונים ואחרונים, ונביא רק את גישת הר"ן, שהיא היחידה שהובאה בב"י, ונפסקה לאחר מכן בשו"ע. הברכה פטורה מערלה רק כאשר הענף לא נכרת מן העץ המקורי, והוא עדיין יונק ממנו.[11] לדעתו, הרכבה פטורה מערלה רק כאשר העץ שעליו מרכיבים הוא עץ מאכל שכבר עברו שנות הערלה שלו, אך אם זהו עץ סרק, או עץ מאכל שלא עברו שנות ערלתו,[12] ההרכבה חייבת בערלה.
במקומות רבים נהוג להבריך את הגפן ולנתק אותה מן העץ המקורי בכל שנה; לפי האמור לעיל במקרה זה יש למנות מחדש את שנות הערלה, ולכן לא ברור כיצד מנהג זה עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה. בחו"ל מצאנו בראשונים שתי סיבות להקל: ראשית, במקרה בו הכרם שייך לגוי אין לנו מידע מדוייק על הנעשה בכרם, וספק ערלה בחו"ל מותר[13] (דעת ר"י, מובאת ברא"ש הלכות ערלה, ה' ובהגהות מיימוניות, מאכלות אסורות, י). שנית, אף במקרה בו הכרם שייך לישראל ניתן להקל כדעה שהברכה והרכבה אינן נחשבות לנטיעה שחייבת בערלה (סוטה מג:), שכן בחו"ל הלכה כמקל בהלכות התלויות בארץ[14] (רא"ש [שם]). בארץ ישראל תירוצים אלו אינם מספיקים, ועל כן העלה תרומת הדשן (קצ"ג) שתי סיבות להקל אף בארץ ישראל: ראשית, מסתמא יש מאתיים כנגד הערלה, והיא בטלה; שנית, סביר להניח שלא יגדלו ענבים הראויים להפקת יין לפני תום שנות הערלה (אך הוא העיר שבחלק מההברכות ייתכן שזה לא נכון).
דין הפירות בהרכבה
המשנה בערלה אומרת:
ברכה שנפסקה והיא מלאה פירות, אם הוסיף במאתיים - אסור.
(א', ה).
הראשונים (רמב"ם, מעשר שני, י', טו; רא"ש, שם) ביארו שהכוונה היא למקרה בו ענף עם פירות מעץ שאינו ערלה מורכב על עץ ערלה, והדין הוא שאם הפירות המשיכו לגדול בשיעור של 1/200 ממה שהם היו, הפירות נאסרו מדין ערלה.[15] במקרה הפוך, דהיינו הרכבת ענף עם פירות ערלה על עץ שאיננו ערלה, הגמרא בנדרים נז: אומרת שהפירות אסורים לעולם, דהיינו גם אם הם ימשיכו לגדול הרבה (ושיעור הערלה יהיה פחות מ-1/200), שכן הגידולים החדשים לא יכולים לבטל את העיקר[16].
אילן שנקצץ
במשנה בשביעית נאמר:
אילן שנגמם והוציא חליפין: מטפח ולמטה - כנטיעה, מטפח ולמעלה - כאילן, דברי ר' שמעון.
(א', ח).
מדובר על עץ שכבר איננו ערלה, שנקצץ כמעט כולו ולאחר מכן גדל מחדש: אם הוא נקצץ לגובה של פחות מטפח הוא נחשב כנטיעה חדשה, שחייבת בערלה, ואם הוא נקצץ לגובה של יותר מטפח הוא פטור מערלה. בירושלמי במקום מובא שכך סובר גם ר"א בין יעקב, ורבי שמעון ורבי אליעזר בן יעקב הם "בשיטה אחת". אך חכמים חולקים וסבורים שחייב בערלה רק אם הוא נקצץ לגמרי מעל האדמה, אך אם נשאר אפילו כל שהוא מעל האדמה - פטור.
הרמב"ם (מעשר שני, י', יג) והרשב"א (שו"ת, ג', רלז) פסקו כחכמים; הרא"ש פסק כרבי אליעזר בן יעקב, בנימוק שמשנתו קב ונקי (עיינו גיטין סז.), וכן הירושלמי הדגיש שרבי אליעזר בן יעקב ורבי שמעון הם "בשיטה אחת". הרמב"ם הוסיף שבמקרה שחייב בערלה מתחילים למנות מייד מקציצת העץ, הנחשבת לנטיעה מחדש. השו"ע (יח) פסק כרמב"ם.
ג. ערלה בחו"ל וספק ערלה בארץ
ודאי ערלה בחו"ל
המשנה בערלה (ג', ט) קובעת שערלה אסורה בחו"ל מ"הלכה".[17] הגמרא בקידושין לח: - לט. מתלבטת למה הכוונה ב"הלכה": האם ל"הלכה למשה מסיני", או ל"להלכות מדינה", דהיינו חיוב מדרבנן. השו"ע (שם) פוסק, בעקבות הראשונים (רמב"ם, מאכלות אסורות, י', י; רא"ש, ערלה, א; רי"ף, קידושין, טו. באלפס), שהחיוב הוא הלכה למשה מסיני.
למרות זאת, ישנה הקלה גדולה בחו"ל לעומת ארץ ישראל, קולא שנאמרה במשנה (שם):
ספק העורלה בארץ ישראל אסור, ובסוריה מותר; ובחוצה לארץ יורד ולוקח, ובלבד שלא יראנו לוקט. כרם שהוא נטוע ירק,[18] וירק נמכר חוצה לו בארץ ישראל אסור, ובסוריה מותר; ובחוצה לארץ יורד ולוקט, ובלבד שלא ילקוט ביד.
 הפוסקים נחלקו בהבנת המשנה ובהיקף הקולא.[19] הרמב"ם כותב כך:
ספק ערלה וכלאי הכרם בארץ ישראל אסור...ובחוצה לארץ אפילו ראה הענבים יוצאות מכרם ערלה או ירק יוצא מן הכרם לוקח מהן, והוא שלא יראה אותו בוצר מן הערלה או לוקט הירק בידו.
(מאכלות אסורות, י', יא- יב).
מסוף דברי הרמב"ם משמע שהוא מדבר אף על ערלה ודאי - "אפילו ראה הענבים יוצאות מכרם ערלה...", ואף על פי כן מותר כל עוד שלא ראה את הגוי בוצר, וכן שלא לקח בידיו. כך הבין הר"ן (טו:) ברמב"ם וברש"י, וכך הבין גם הב"י, (רצ"ד). הב"ח (ד"ה אכן) לא היה מוכן לקבל הסבר זה ברמב"ם, וביאר שלמרות שראה את הענבים יוצאים מן הכרם, עדיין יש ספק קלוש שהפירות הובאו קודם לכן משדה אחר, שאיננו של ערלה, ודי בספק זה כדי להתיר.
השו"ע (רצ"ד, ט - י) העתיק את לשון הרמב"ם, ולכן המחלוקת בהבנת הרמב"ם תקפה גם לגביו: יש דעות שגם בערלה ודאי מותר כל עוד לא ראה את הגוי בוצר, ויש שאוסרים.
ספק ערלה בחו"ל
המשנה בערלה (ג', ט) כותבת כי בספק ערלה בחו"ל "יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט". הטור (רצ"ד) הסביר זאת כך:
בארץ ישראל הוא מן התורה ובחו"ל הלכה למשה מסיני. הילכך בא"י ספקה אסור ובחו"ל ספק מותר.
בביאור דבריו נחלקו האחרונים:
הדרישה (רצ"ד) והש"ך (רצ"ד, כא) בארו שאם יש שדה שיש בתוכו ספק ערלה[20] אז מותר לקנות מגוי שכבר לקט, אך אם רואים את הגוי לוקט - אסור לקנות ממנו. הט"ז (טו), ערוך השולחן (רצ"ד, יב, על פי המרדכי, קידושין, תק"ב) הבינו שבמקרה של ספק מותר אף ללקוט בידיים וכל שכן שמותר לקנות מגו שלקט. כך גם הבינו הר"ן (קידושין לח:) והב"י (רצ"ד) ברמב"ם (מעשר שני, י', א).
במקרה שידוע שרוב אותו המין ערלה, הר"ן (קידושין לח:) כתב שמותר, שכן ההלכה למשה מסיני קובעת להקל בכל ספק. בתורת הארץ (ט', ו - ח). כתב שגם מהרא"ש( קידושין א', סב), המרדכי (קידושין תק"ב) והרמב"ם (שם) משמע כך. נראה שהתוספות (קידושין לו: ד"ה "לימא") חולק על הר"ן, וגם החת"ס (יו"ד, רפ"ו, ד"ה "ונעתיק") כתב שדעת הר"ן לא מוסכמת. במשפטי ארץ (י"ג, ג) הכריע כר"ן.
ספק ערלה בארץ ישראל
אשר לספק ערלה בארץ ישראל, כגון במקרה של קנייה במקומות שאינם מושגחים,[21] דעת החזו"א (יו"ד, תערובות, ל"ז, יג - יד) והרב עובדיה (יביע אומר, ו', כד) היא שאם רוב הפירות במדינה מאותו סוג כבר עברו את שנות הערלה, ניתן לסמוך שהספק פרש מן הרוב, ולכן הפירות מותרים. אולם, דעת הרב אלישיב[22] היא שאם למעלה מ- 5 אחוזים של הפרות הם ערלה, יש לאסור את הספק. נתונים עדכניים על שכיחות הערלה בפירות ובזנים השונים ניתן להשיג במכון לחקר החקלאות על פי התורה. בפירות מיובאים ניתן להקל, לאור מה שנאמר לעיל בספק ערלה בחו"ל.
ד. ערלה בזמן הזה
הצל"ח (ברכות לו. ד"ה "אמר ר"י") כותב שלדעת הרמב"ם חיוב ערלה בזמן הזה איננו מדאורייתא, בגלל התנאי של "ביאת כולכם",[23] אולם, המצב בארץ בזמן הזה לא נחות מן המצב בחו"ל, ולכן ערלה אסורה בארץ ישראל הזמן הזה מדין הלכה למשה מסיני. בשו"ת הרדב"ז (א', תקפ) כתב בדעת הרמב"ם שערלה בזמן הזה היא מדאורייתא.
ה. דין רבעי
הדינים הבסיסיים של נטע רבעי
בויקרא י"ט, כד נאמר שבשנה הרביעית הפירות הם "קודש הילולים לה'". הגמרא בקידושין נד: השוותה את דין נטע רבעי לדין מעשר שני שגם בו נאמר קודש. מכאן לומדים שעקרונית צריך לאוכלו בירושלים, ומי שלא יכול להעלות את הפירות לירושלים צריך לפדותם, להעלות את כסף הפדיון לירושלים, לקנות בו אוכל ולאוכלו בירושלים, וכך פסק השו"ע (רצ"ד, ו). בזמן הזה מעשר שני נפדה ולא נאכל (רמב"ם, מעשר שני ב', א) ולאור ההשוואה לעיל הרמב"ם פוסק כך גם לגבי נטע רבעי (שם, ט' ב), וכן מפורש בשו"ע. אולם, הרדב"ז (שו"ת, ג', תשובה ב' אלפים קצ"ט) כתב שלא כל דיני נטע רבעי הושוו למעשר שני, ועל כן נטע רבעי נאכל גם בזמן הזה (שלא בפני הבית) בתנאי שמדובר בפירות טהורים. למעשה, נוהגים כשו"ע.
מעיקר הדין אדם שפודה מתחייב בחומש (משנה, מעשר שני ד', ג; רמב"ם, מעשר שני, ט', ב), ויש מחלוקת מה הדין כיום, שבכל מקרה פודים בפרוטה כל כמות של פירות (עיינו בהמשך). במשפטי ארץ (י"ב, ו) כתב שמחללים על פרוטה ללא הוספת חומש.
אופן הפדיון
בתוספתא (מעשר שני ה', יא) נאמר שאין לפדות נטע רבעי כאשר הפירות עדיין מחוברים לעץ, וכן פסקו הרמב"ם (מעשר שני, ט', ב) הרא"ש (ברכות, פרק כיצד מברכין, א), ור' יונה (כה. ד"ה "ודין"). אולם, הב"י מעלה כמה טיעונים בעד פדיון במחובר:
א. המשנה במעשר שני (ה', א) כותבת שהיו בעלי שדות שנהגו לפדות פירות של נטע רבעי בעודם מחוברים, כדי שאנשים שאוכלים מן הפירות הללו (ללא ידיעת הבעלים) לא יכשלו באכילת פירות רבעי. אמנם תוספות (בבא קמא, סט. ד"ה "אימא") הסבירו שהיתר זה נועד רק כדי למנוע תקלה, אך הב"י מסביר שבעצם תמיד יש חשש תקלה - אם לא יפדה את הפירות כאשר הם מחוברים, הוא ישכח לפדות אחר כך.
ב. הסיבה שאין לפדות פירות מחוברים היא חוסר בקיאות בשומת פירות מחוברים, והב"י טוען שנימוק זה לא רלוונטי כיום, שבכל מקרה פודים בפרוטה בלבד. טיעון זה מובא בשם הרשב"א (שו"ת, א', תשמ"ד) והרמב"ן (תשובות המיוחסות לרמב"ן, קנ"ו).
ג. הבעיה קיימת רק כאשר הפירות מחוברים, אבל ניתן לפדות אם מתנים שהפדיון יחול רק לאחר לקיטת הפירות.
נראה שהב"י ממליץ להתנות שהפדיון יחול רק לאחר הלקיטה, והוא מוסיף שלכן "נראה שלא ישליך הפדיון לאיבוד עד שיגמור ללקט כל הכרם".
יש לציין שגם הדעות המקלות לפדות את הפירות כאשר הם עדיין מחוברים מקבלות את דברי הרמב"ם (שם) שניתן לפדות רק כשהגיעו לעונת המעשרות.
השו"ע (שם) פוסק  כרמב"ם - "פודים אותם אחר שיגמרו ויתלשו". הגר"א סבר שדין זה מעכב, ואם פדה במחובר הפירות אינם פדויים, אך נראה שהחזו"א (דיני ערלה, מ"ז) נוטה להקל בדיעבד.
גם הש"ך (סקי"א) דחה באריכות את ראיות הב"י שניתן לפדות במחובר על דעת שיתלשו, וסיים שיש להיזהר לא לעשות כן לכתחילה.
שווי המטבע
הרא"ש (ערלה, ט) והרמב"ם (מאכלות אסורות י', יז) כתבו שבזמן הזה ניתן לחלל כל שווי של פירות על פרוטה בלבד, כיוון שממילא לא ניתן לקנות בו אוכל ולאוכלו בירושלים. הב"י מביא את ר' יונה (שם), הסבור שבארץ ישראל יש לפדות את הפירות בשווים, אך הוא דוחה אותו, ופוסק בשו"ע (שם) כרמב"ם.
דין המטבע
כפי שצויין, היום לא ניתן לקנות בירושלים אוכל בכסף הפדיון, ועל כן השו"ע (רצ"ד, ו) פוסק שיש להשמיד את המטבע. אפשרות נוספת שמביא השו"ע היא לפדות בפירות בשווי פרוטה, ולהשמיד פירות אלו, אך הדבר נתון במחלוקת ראשונים (עיינו ראב"ד, מעשר שני, ד', ב), ולכן החזו"א (דמאי, ג', י) הורה שלא לחלל ישירות על פירות.
רבעי בחו"ל
יש מחלוקת ראשונים הם דין נטע רבעי חל בחו"ל (תוספות, קידושין נד: ד"ה "ולמאן"; רשב"א, קידושין שם, ד"ה "ולעניין") או לא (רמב"ם, מאכלות אסורות, י', טו). בנוסף, לכך, יש מחלוקת אמוראים (ברכות לה.) האם דין רבעי הוא דווקא בכרם או בכל נטיעה, ועל פי הכלל שפוסקים כמקל בהלכות התלויות בארץ כתבו הרא"ש וראשונים נוספים שיש להקפיד ברבעי בחו"ל דווקא בכרם.
נראה שהשו"ע (רצ"ד, ז) סבור שיש רבעי בחו"ל בכל שדה, אך הרמ"א (שם) סבור שדווקא בכרם. הש"ך (שם, יז) מכריע שיש לפדות בשדה שאינה כרם ללא ברכה.
 
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, למשה כהן ולאלי טרגין, תשע"ב
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 

[1]   במשנה בראש השנה ב. יש מחלוקת האם ראש השנה לאילן הוא בא' בשבט או בט"ו בו, אך הראשונים הסבירו כי זמן זה קשור לתרומות ומעשרות, ולא לערלה.
[2]   עיינו רמב"ם, הלכות מעשר שני, ט', י - יב.
[3]   כך הבין הכסף משנה בשיטת הרמב"ם (שם), אך הגר"א סובר שלשיטתו יש למנות מיום הנטיעה. .
[4]   וכן כתבו הרש"ס (שביעית, ב', ו), הלבוש (רצ"ד, ה) והשערי צדק (משפטי ארץ, ו').
[5]   כלומר פטור מערלה (במקרה בו מדובר בעץ שכבר נפטר מערלה).
[6]   כלומר חייב שוב בשלוש שנות ערלה, אף על פי שלפני העקירה הוא כבר נפטר מערלה.
[7]   החזו"א (שם) העיר שההערכה האם העץ יכול לשרוד עם גוש העפר שנעקר איתו צריכה להתבצע על ידי מומחה, וכן יש לוודא שאחיזת השורשים בעפר לא התרופפה.
[8]   להרחבה, עיינו משפטי ארץ, ג', הערה 6.
[9]   להרחבה בדינים אלו עיינו במשפטי ארץ, ג', ד - ט.
[10]            הברכה היא כיפוף של ענף מעץ קיים לתוך האדמה, פעולה הגורמת לענף להוציא שורשים ולהתחיל לצמוח כעץ חדש.
[11]            בירושלמי (ערלה, א', ג) מבואר שניתן לדעת זאת על פי צורת העלים: אם העלים פונים בכיוון הנגדי לעץ המקורי, סימן שההברכה עדיין יונקת ממנו.
[12]            למשל במקרה בו עץ מאכל נטע לקורות ולסייג, שאז הוא עצמו פטור מערלה (ערלה, א', א).
[13]            עיינו ערלה, ג', י, ובהמשך נדון בכך.
[14]            עיינו ברכות לו.
[15]            הסיבה לכך היא דיני ביטול: מרגע שהענף הורכב על עץ ערלה, כל מה שממשיך לגדול נחשב ערלה, אך ערלה בטלה עד שיעור של 1/200. ברגע שיש שיעור של 1/200, הערלה לא מתבטלת, והפרי כולו נאסר.
[16] בפשטות, וכך כתב הרא"ש, תוספת הגידול לאחר ההרכבה מותרת מצד עצמה, שהרי מדובר בעץ שאיננו ערלה, אלא שתוספת זו בטלה אגב עיקר הפרי, האסור מדין ערלה. אולם, הר"ן כתב שגם התוספת מצד עצמה אסורה, ולכאורה דבריו אינם מובנים - התוספת ממשיכה לגדול מכח העץ, שהוא כבר איננו ערלה, ומדוע שהתוספת תהיה אסורה? הקרן אורה (נדרים, שם, ד"ה "ועוד") מסביר זאת בכמה דרכים, ואחת מהן היא שמדובר באיסור "מדרבנן בעלמא". הש"ך (רצ"ד לא) דייק שהשו"ע סבור כרא"ש.
[17]            הראשונים הוסיפו שהחיוב הוא גם בעץ של גוי (קידושין, לו: תוספות ד"ה "הכל"; רא"ש, ב'; ר"ן טו. ד"ה "מתניתין", רשב"א, שו"ת, א', תשלד ועוד), וכן פסק גם השו"ע (רצ"ד, ח).
[18]            דהיינו כלאי הכרם, שאסורים בהנאה.
[19]            לא נכנס כאן לפרשנות המשנה באופן מדוייק ורציף, אלא נעסוק בפסק הלכה למעשה בלבד.
[20]            ספק אם עברו שלוש שנים, או שיש בשדה גם נטיעות של היתר וגם של איסור, וספק ממה הגוי לקח.
[21] לא ניתן להסתמך על חותמת הארגזים, כיון שלפעמים נעשה בהם שימוש חוזר.
[22]            צוטטה בספרו של הרב קנוהל, "ואכלת ושבעת", בעמוד 44.
[23]            עיינו בשיעור מספר 2, או ברמב"ם הלכות תרומות, א', כו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)