עשה דוחה לא תעשה

  • הרב אברהם סתיו
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

שבת דף קלב – עשה דוחה לא תעשה

בסוגייתנו (קלב:) מובא כלל חשוב בדיני "עשה דוחה לא תעשה":

"אמר רב אשי: היכא אמרינן דאתי עשה ודחי לא תעשה - כגון מילה בצרעת, אי נמי ציצית וכלאים, דבעידנא דמתעקר לאו - קא מוקים עשה".

לדעת רב אשי, דווקא כאשר מצוות העשה מתקיימת בו זמנית עם העבירה, קיים הכלל שעשה דוחה לא תעשה, וממילא אסור לעבור על איסורי לאו כאשר הם רק מכשירים את קיום מצוות העשה.

מהו ההיגיון שבדברי רב אשי? בכדי לענות על שאלה זו יש להתבונן ביסוד הדין שעשה דוחה לא תעשה.

הסברה הפשוטה בהבנת דין "עשה דוחה לא תעשה" היא שמצווה עשה חמורה יותר מאיסור לאו, ולכן כאשר עלינו לבחור באחת מן המצוות נבכר את העשה על פני הלאו. כשיטה זו נקטו כנראה ראשונים מספר, והדברים מפורשים בשו"ת מהרי"ק (שורש קלט). לפי הבנה זו, מסתבר היה שעשה ידחה לא תעשה גם כאשר הדברים לא מתקיימים בו זמנית.

אמנם, רב ניסים גאון בסוגייתנו (קלג עמוד א) מציג הבנה שונה לדין עשה דוחה לא תעשה:

"כתיב 'לא תלבש שעטנז' וכתיב 'גדילים תעשה לך', ידענו כי זה לא תעשה אינו שוה בכל דבר אלא מיוחד הוא וכי הציווי שנאמר אחריו הוא תנאי עליו וכי לא בא להזהיר אלא על לבישת כלאים חוץ ממצות ציצית, אבל מה שהוא מעורב מחוטי פשתן עם הטלית של צמר שהיא מצוה אינו נכנס בזו האזהרה אלא מותר הוא.
ואמרו חכמים שדבר זה עיקר הוא שנסמוך עליו, וכי כל אזהרה שאין עמה כרת שבתורה כך היא דרכה שבעת שאירע חיוב מצות עשה נדחה האזהרה שהיא לא תעשה ונקיים הציוי שהוא עשה ותבוא מצות עשה ותדחה לא תעשה כי האזהרה של לאו על זה התנאי נאמרה".

לדעת רב ניסים גאון, מלכתחילה נאמרו איסורי לאו רק במקרים שבהם אין הם מתנגשים עם מצוות עשה. לדבריו, כאשר פתילי צמר קשורים בטלית פשתן אין כאן בכלל מצב של איסור כלאים. ממילא, יש מקום להבין שהגבלה זו של חלות האיסורים נאמרה דווקא ביחס למקרים שבהם מתקיימת מצוות העשה עצמה, ולא ביחס למכשיריה אשר אין בהם מעמד מיוחד ושונה לכשעצמם שיכול להפקיע את האיסור.

לאור הניתוח הנ"ל ניתן להסביר חידוש גדול שחידש רבנו תם. המגן אברהם (סימן תמו, ס"ק ב) הביא מספר שבלי הלקט בשם רבנו תם ש"עשה דרבים" דוחה לא תעשה אפילו אם בעידנא שמתעקר לאו לא מקיים עשה. לאור דברינו לעיל יש לומר שקיימים שני דינים בדין עשה דוחה לא תעשה:

א. ברוב דיני התורה הלאו חמור מן העשה, והוא נדחה רק מפני שאינו חל כלל במקום שיש בו מצוות עשה. דין זה קיים דווקא כאשר קיום העשה ודחיית הלאו נעשים בו זמנית.

ב. ישנם מקומות שבהם העשה דוחה את הלאו משום שהוא חמור וחשוב ממנו (כגון עשה דרבים). במקומות אלו נעדיף את העשה על פני הלאו גם אם דחיית הלאו נעשית בשלבי ההכנה לקיום העשה.

הרב אברהם סתיו